רומיאו ויוליה: נאהבים ונעימים באופרה

יש לי תיאוריה, ומדי שנה אני מלקט עבורה הוכחות: ככל שהאופרה אינה שלאגר גדול ואינה מאוד פופולרית, כך הצלחתה גדולה יותר. ואף להפך: ככל שהאופרה היא מלהיטי ספרות האופרה העולמית, כך הצלחתה פחותה.

סיבה אחת לכך היא שכל חובב אופרה מכיר את הלהיטים בעל-פה. ואוזנו רגילה, מן ההקלטות, לקולם של זמרי-על. ואז, בבואו למופע חי, אוזניו משוות באופן בלתי מודע בין זמרי המופע החי לבין הזיכרון הווקאלי שלו משירת זמרי המופת. וברור שבתחרות הזו אין כמעט סיכוי לזמרי המופע החי. התופעה הזו אינה מתרחשת באופרות הפחות מוכרות. שהרי מהן אין לקהל זיכרון ווקאלי, וכך פרדוקסאלית, יש להן סיכוי טוב יותר להרשימו.

מתוך האופרה "רומיאו ויוליה" (צילומים: יוסי צבקר)

ועוד סיבה (מאוד רלוונטית לגבי ולכן אעבור לגוף ראשון): עייפתי כבר לשמוע ולראות שוב ושוב את אותן אופרות להיט, ואני חש משב רוח רעננה כשאני פוגש לראשונה אופרה במופע חי, גם אם הכרתיה כבר מהאזנה לדיסק. תענוג שכזה חוויתי אמש בהפקה - לראשונה באופרה הישראלית - של יצירת המופת של שארל גונו (1818-1893), "רומיאו ויוליה".

אני מתקשה להבין מדוע לא משמיעים את האופרה הזו יותר. יש בה לכאורה את כל מרכיבי ההצלחה: סיפור רומנטי ודרמטי שאין כמותו. מוזיקה שופעת, מלודית מאוד, תזמור נפלא, אריות מרשימות ובעיקר חמישה דואטים מזהירים של יוליה ורומיאו, שמקדמים את העלילה, למן רגע התאהבותם, ועד לדואט המוות שבו נופחים השניים את נשמתם, חבוקים.

מאות אופרות נכתבו על בסיס מחזותיו של שיקספיר, ולפחות תריסר מהן נכתבו על פי "רומיאו ויוליה". אך רובן ככולן נשכחו, ומכל השפע הזה רק אופרות ספורות ממש שרדו ברפרטואר האופרה העולמי. אחת היפות שבהן היא האופרה הלא-מספיק-מושמעת הזו של שארל גונו. האופרה שלו נאמנה מאוד למחזה של שיקספיר, לבד אולי בסצנת הסיום. אצל שיקספיר יוליה מתעוררת ומוצאת את רומיאו מוטל מת לרגליה. גונו לעומת זאת הותיר את רומיאו חי, גוסס. וכך, אחרי שיוליה דוקרת עצמה בפגיון, יכולים השניים לשיר, כמיטב המסורת האופראית, דואט מוות, מרטיט ויפיפה.

נאמנותו של גונו לשיקספיר איה רק בעלילת האופרה. גונו הוא תואם שיקספיר בעוצמה הדרמטית שהוא יוצק ביצירה, ובעוצמתה הרומנטית. וכמו אצל שיקספיר, המוזיקה שלו משקפת את האכזריות והאבסורד הקטלני של הדרמה האנושית. ובאמת עיקר עוצמתה של האופרה הזו טמון ביופייה המלודי וההרמוני ובאינטנסיביות הרגשית של המוזיקה. שיקספיר לא יכול היה לקוות לאינטרפרטציה מוזיקלית טובה יותר.

האופרה שלו גונו לא קלה לביצוע, אך לאו דווקא מן הסיבות הרגילות. טכנית - האופרה הזו לא קשה (כמו למשל יצירותיו של רוסיני). שירתית - היא אינה מצריכה טווח קולי רחב במיוחד או שיווי משקל דינמי קשה לביצוע (כמו למשל תפקיד נורמה אצל בליני או הטנור אותלו אצל ורדי). הקושי אצל גונו טמון במשהו אמורפי יותר, באיזו תובענות רגשית שהוא דורש מהזמרים. אם לא נשתכנע, מן המבע הרגשי של השירה שלהם, שבאמת מדובר בצמד שמאוהב עד כלות - האופרה תקרוס.

ההפקה אמש, בבימויו של מנהל האופרה המהוללת של מונטה קרלו, ז'אן-לואי גרינדה, היתה משובחת במיוחד. ייתכן שהאנינים יאמרו שזו הפקה שמרנית, טריוויאלית. ובאמת לא היה כאן שום ניסיון לצקת איזו פרשנות מודרנית, לא היו כאן תעלולי בימוי או זיקוקי דינור הפקתיים. הכל היה שמרני למהדרין, למן התלבושות התקופתיות (בעיצוב ססגוני ויפה במיוחד), עבור לעיצוב הבמה (ריאליסטי, לא דומיננטי מדי ונותן מקום נרחב לתנועת הזמרים והשחקנים) ועד לבימוי הסולידי.

אך דווקא הקונבנציונאליות הזו לכאורה, לבד מן העובדה שהיתה נעימה מאוד לעין, היתה מוצלחת במיוחד, כי היא הותירה את הקשב במקום המרכזי: במוזיקה ובזמרים המבצעים. והעונג מאלה כאמור היה רב.

נתחיל דווקא במי שממעטים להזכיר: המקהלה. שוב, כמו באין-ספור פעמים בעבר, מוכיחה מקהלת האופרה הישראלית (בניצוחו של איתן שמייסר) שהיא גוף גמיש ומיומן, עם צליל נאה ובוטח. גם ההעמדה שלהם היתה יפה במיוחד, כמו בסצנה שלאחר הדו-קרב הקטלני בין רומיאו ליריבו טיבלט, כשתושבי וורונה נאספים סביב דוכס העיר.

הטנור האורוגוואי-אמריקני גסטון ריברו, בתפקיד רומיאו, הוא זמר מעולה במיוחד. הוא מזן הטנורים בעלי הקול המעובה יחסית ורב-הבעה. אמנם ההופעה הבימתית שלו נעדרת כריזמה, אך השירה הפנטסטית שלו מחפה על כך. הסופרן הרומנייה המצוינת אורליה פלוריאן היא אורחת קבע באופרה הישראלית. בין השאר שמענו אותה בלה טרוויאטה ובלואיזה מילר. יש לה קול עז ובוטח, והיוליה שלה היא דמות ענוגה ובה-בעת חזקה ונחרצת. המשחק שלה משכנע. אני מעדיף אותה באריות החרישיות יותר, בקטעי הפורטה הגבוהים לעומת זאת היא מאבדת מעט שליטה.

אישית אני סקרן לשמוע גם את יוליה של הקאסט השני: הישראלית הילה בג'יו. בכלל דומה שהפעם האופרה פינקה אותנו - בשני הקאסטים - בשפע של זמרים ישראלים, למעשה הרב המוחלט של הזמרים. אמנם שני הרומיאו הם טנורים זרים (ובאמת, קשה למצוא בארץ טנורים ברמה כזו), אך אחת היוליות כאמור היא ישראלית, וכך כמעט כל תפקידי המשנה. כל החבורה הזו מוכיחה שיש בארץ קולות מעולים ומשובחים, בוודאי כך בקרב הנשים. על פניו אינני חושב שיש איזשהו תפקיד בספרות האופרה - לקולות הסופרן, מצו סופרן או אלט - שלא ניתן לאיישו כהלכה בזמרת ישראלית.

בקרב הגברים המצב מעט בעייתי יותר, בעיקר בתחום הטנורים, אך גם כאן יש קולות משובחים ואשמח פעם לפגוש על הבמה בתל אביב אופרה שכל מבצעיה כולם הם ישראלים. בעיני זה חיוני - לשמירת תרבות השירה בארץ - שהאופרה תעשה שימוש רב ככל האפשר בזמרים מקומיים. אמש קיבלנו הוכחה מובהקת לכך שזה אפשרי לגמרי: המצו-סופרן נעמה גולדמן, בתפקיד סטפנו משרתו של רומיאו, היתה נפלאה ממש. היא שרה אמנם אריה אחת בלבד (אריה חיננית ומלודית שבה לועג סטפנו למשפחת קפלוט) וביצועה היה לא פחות ממקסים.

לבריטון נח בריגר, בתפקיד קפלוט אביה של יוליה, יש הופעה מרשימה וקול נאה. ליאיר פולישוק בתפקיד משרת בית קפלוט יש בריטון רענן ובהיר; ויוסף ארידן בתפקיד טיבלט, בן דודה של יוליה שוחר המדון, הוא טנור צלול ונמרץ.

ואשר לזמר היבוא, הבס הפיני פטרי לינדרוס בתפקיד הנזיר לורנצו, הוא היה לא-פחות מכביר. בס שכמותו דומני שמעולם לא שמעתי על הבמה בתל אביב – קול עז, עבה ועם זאת קטיפתי. מלא הבעה ושירתי מאוד. משהו שלא קל לפגוש אצל זמרי בס.

המנצח האיטלקי הצעיר, פרנצ'סקו צ'ילופו, סוג של כוכב עולה, הניע את המופע כולו באנרגיה יציבה, ללא פעלולי ניצוח מוחצנים אך בביטחון שקט ועקבי. בשורה התחתונה: אופרה נפלאה (שממעטים להשמיעה ולכן ראוי לרוץ לשמוע אותה), בהפקה עשירה עם קולות מעולים (ושפע של זמרים ישראלים). מומלץ.