האם מלחמה במאכלים המשמינים - תגרום לנו לאכול בריא יותר?
שר הבריאות הכריז מלחמה על ההשמנה. ולמרות שהמלחמה הזו מוצדקת, האם היא באמת תצליח להשיג את מטרתה - במצב שלכל אחד מאיתנו אין את הזכות לבחור באופן מודע מה הוא רוצה לאכול?
שר הבריאות, יעקב ליצמן, החליט להילחם בהשמנה. אין עוררין על כך שאוכל בריא, כמו מיצים עתירי סוכרים, מזון מהיר או חטיפים - אינם בריאים לנו. גם אין עוררין על כך, שלא קיים שום תהליך אמיתי ובריא, שיכשיר את המאכלים האלה ויהפכם לבריאים באמת.
אוכל לא בריא לעולם יישאר ככזה, גם אם ננסה לתקן אותו, כפי שאוכל בריא יישאר אוכל בריא עד שנקלל אותו. מאידך גם אין דרך אמיתית להעלים אותו מעל מדפי המרכול או ממסעדות המזון המהיר.
כלומר, חטיפים לעולם לא יהיו בריאים. אין חטיף בריא. גם אין חטיף שהוא קצת בריא. כל אוכל בשקית ניילון מרשרשת יהיה תמיד לא בריא כפי שגם כל אוכל, שאתם קוראים את מרכיביו ויש ביניהם מלים שהם כמו "סינית" עבורכם יהיה לא בריא.
האם המלחמה באוכל תוביל אותנו לחיים בריאים יותר?
במובנים רבים משטרת האוכל הלאומית יוצאת במלחמה. רק שמחולליה שכחו שבמלחמות אין מנצחים. דפדוף קצר בין דפי ההיסטוריה מאמת הנחה זו ומעלה את השאלה האם האשמת של מאכלים מסוימים, הפיכתם למוקצים ולא לגיטימיים אינו עושה בעצם למאכלים רבים סוג של שיימינג? והאם השיימינג הזה מועיל במשהו, למישהו.
המלחמה באוכל שלנו ובניסיון להפוך אותנו לבריאים יותר היא בבסיסה רעיון צודק וחשוב, אבל האם די בו כדי לצאת בקרב על האוכל? האם בדרך זו תוביל המדינה את אזרחיה לחיים בריאים יותר?
האם הכבוד לאדם, הכבוד לאוכל, הכבוד לשונות, הכבוד להנאה ממאכלים שונים, הכבוד לבחירה אינם ערכים חשובים שיש לכבדם ודווקא הם אלה שיובילו את האדם לאכילה בריאה יותר?
המדינה מנסה להעתיק את הרעיונות היושבים בבסיס המלחמה בעישון לתוך המאבק על האכילה הבריאה שלנו. אבל זו טעות. אוכל אינו סיגריות. אוכל ואכילה הם הדברים הכי קיומיים שלנו - אי אפשר בלי אוכל. לכן שינוי האכילה שלנו חייב ללבוש פנים אחרות.
אני לא מאמינה בזכות המדינה לבחור עבורי מה לאכול, מתי, כמה ולמה. תפקידה להנגיש לי את הידע. תפקידי כאדם לבחור. חינוך זה לא איסור, הפחדה, עונש או אשם, חינוך זה הקניית כלים לבחור. חינוך זה הקניית כוח לאדם לדעת מה טוב לגוף שלו.
המדינה פועלת מתוך מה שנהוג לכנות המודל הפתוגני לבריאות. מודל המניח שבריאות היא בעיקרה היעדר חולי. מודל המאמין שתפקיד אנשי הבריאות לפקח, להורות. אצלם הכוח והידיעה.
אבל מודל זה מתעלם לחלוטין מהעובדה שבכל אדם קיים רצון אמיתי לקדם את בריאותו. זהו רעיון מפתח בגישה הרפואית הסאלוּטוגנית הממוקדת בריאות - האומרת שיש להתמקד בבריאות ובזיהוי הגורמים המעודדים אותה ולא במלחמה נגד החולי.
לפי גישה זו, המוטיבציה לשינוי מתעוררת באמצעות קידום ההנאה והאושר בחיים, ולבני אדם יש תשוקה פנימית ויכולת לאמץ התנהגויות בריאות.
סיפור חווה בגן עדן
אז האם המהלך של משרד הבריאות אכן מקדם אכילה בריאה? האם הוא באמת מקדם בריאות? האם הוא יוביל אותנו לחשוק דווקא במאכלים הבריאים לנו? או שמא הוא יעצים את התשוקה לאסור.
למה הדבר דומה? לסיפור חווה בגן עדן. האם ייתכן שמרגע שאלוהים אמר לה: מכל עצי הגן, אכול תאכלי, אבל מעץ הדעת טוב ורע תשמרי, האם באותו רגע היא חשקה דווקא בפרי האסור?
האם ייתכן שאם אלוהים לא היה מעורר בה את החשיבה על עץ הדעת אולי היא לא הייתה כה חושקת בו כל כך? ויתרה מזו, אם עצי הגן היו פרוסים לפניה במידה שווה האם גם אז הייתה מתאווה דווקא לעץ הדעת?
ואם כך הוא, האם משרד הבריאות בהכרזות המלחמה שלו על הג'אנק פוד הוא דווקא מעצים את העיסוק שלנו בו, את החשק שלנו לאכול אותו? ואם והיה ונאכל את הפרי האסור?
האם ייתכן שבמקום להתמקד במלחמה יש לקדם דווקא את הבריאות? מתוך ההבנה שאם לא יהיו אסורים אולי לא נאכל מהם כל כך הרבה כפי שנדמה לנו?
והנה עכשיו, בפרוס עלינו חג הפסח, המסמל כה רבות את היציאה מעבדות לחירות. חג בו שוב מתפרסמים בכל אמצעי התקשורת, חוקי "עשה ואל תעשה" בנוגע למאכלי החג. חוקים הקוראים לנו להיזהר מהגפילטע ומהקניידלך, ושמצה, רחמנא ליצלן, היא 150 קלוריות ועוד מיני הפחדות ואיומים .
האם כך באמת נחגוג את חג החירות הזה? האם כך מבטיחים שנאכל בריא ונהנה מהחג?
אז לרגל החג, אני מזמינה אתכם לקדם את האמון באדם. ביכולתו לבחור, ביכולותיו לדעת מה טוב לו באמת. אל תכניסו אותנו לבית עבדים, אל תיקחו לנו את החופש לבחור.
חג שמח עם אכילה מענגת, משוחררת אשם, קלוריות ומאכלים אסורים.
צפו בדבריו של ליצמן:
הכותבת היא דיאטנית קלינית, מומחית בטיפול בהשמנה והתנהגויות אכילה
לפנייה לכתב/ת 
