עבדים היינו לסם, לאוכל, לאלכוהול ולהימורים
יצחק השתמש בסמים מגיל 9 ופגע באמו ובבתו. שוש נתקפה בולמוסי אכילה עד שהקיאה. אלון התמכר להימורים ברשת ולפני גיל 25 כבר היה חייב מיליונים. חיים הצליח לקטוע 50 שנות אלכוהול בזכות עצה. סיפוריהם של מי שהשתעבדו לחולשה האנושית - ויצאו לחירות
שבוע במלון בלי לישון, רק קריסטל
יצחק (47), שם בדוי, מכור לסמים, המחלקה הטיפולית בכלא השרון
הכול התחיל בגיל ממש צעיר. מוקדם מדי. בגיל תשע או תשע וחצי הייתה הפעם הראשונה שעישנתי חשיש. בגיל 13 בערך גנבתי רכב. המשטרה עשתה עליי מרדף ותוך כדי דרסתי שוטר. אחרי שנטשתי את האוטו הגנוב תפסו אותי בבית של אימא. האוטו היה כולו עם טביעות אצבע שלי ועצרו אותי. השופטת שלחה אותי לשלוש שנים במוסד סגור. וזהו. בהמשך הייתי משתחרר ממאסר ושוב פעם חוזר למוכר והידוע. לא הכרתי דרך אחרת. לא הכרתי חיים אחרים.
הייתה לי נפילה מאוד חזקה וקשה לקריסטל. לסם הארור הזה. שרפתי 640 אלף שקל על קריסטל בתקופה של שבעה חודשים. באתי לבית לאימא אחרי שסגרתי את עצמי בבית מלון שבוע בלי לישון שבוע ובלי לאכול, רק לעשן. נכנסתי הביתה ואימא הרביצה לעצמה וצעקה 'למה אתה הורג את עצמך, תראה איך אתה נראה, מה אתה עושה לעצמך'. כלום לא עניין. למה את צועקת? למה את בוכה? לצאת מהבית, לחזור שוב פעם לבית מלון, ולהמשיך.
דברים קיצוניים שעשיתי? פעם קניתי לבת שלי מחשב נייד. כשהייתי בקריז לקחתי אותו ומשכנתי אותו אצל הסוחר סמים. עשיתי ככה לבת שלי, שזה הדבר שאני הכי הכי אוהב בעולם. מה עוד? הייתי מוצא מזרק חלוד בחירבה והייתי מזריק ממנו.
לא פעם אחת הציעו לי שיקום. לא רציתי. אמרתי תודה רבה לכם, אני לא רוצה. ואז כמה חברים דיברו איתי על מחלקה טיפולית שיש פה בבית סוהר, שאנשים נגמלו שם ועשו דרך עם עצמם, ויש תוצאות. 11-10 שנים נקיים. באתי לפה בהתחלה ממקום של אינטרס לצאת לחופשה, שייתנו לי כמה חודשים מהשליש שלי. אבל היום אני נמצא במחלקה עוד יומיים 16 חודשים ואני לא מאמין על עצמי.
יש פה טיפול על בסיס יום-יומי. לקום ב-6:30 בבוקר, להיות מגולח, מוכן לצאת לעבודה לחצי יום, והמון קבוצות טיפוליות. יש ימים שבהם אני יוצא מקבוצה ולא מספיק לעשן סיגריה כי צריך להיכנס לעוד קבוצה.
בעזרת השם אני משתחרר עוד חודשיים ויוצא מעבדות לחירות, לחופש מעבריינות, לחופש מהסמים ומבית סוהר. די, לי אין יותר כוחות. אני המון שנים בבית סוהר ורוצה להיות אבא טוב כמו כל האבות, לצאת לעבוד, לפרנס בכבוד את הילדים שלי, לפרנס בכבוד את עצמי, דבר שלא עשיתי אף פעם. הפעם אני כן אעשה אותו.
אוכלת עד שאני צריכה להקיא
שושי (שם בדוי), בת 66, בנקאית מירושלים, אכלנית כפייתית
יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה. מחכה שכולם ילכו כבר לישון כי החבאתי עוגיות בארון. אומרת לעצמי שזה רק ארבע עוגיות וזהו. מחסלת אותן. אומרת רק עוד שתיים, ומוצאת את עצמי אוכלת חבילה שלמה. מתחילה לחפש משהו מלוח כי אני חייבת להעביר את הטעם המתוק הזה שיש לי בפה עכשיו. ככה מתחילה זלילה של שעה שבה אני מכניסה לגוף שלי אלפי קלוריות. הולכת לישון עם בחילה וכאב בטן נוראי.
פעם קמתי באמצע הלילה כשכולם ישנו. לקחתי קרואסונים מהפריזר ואכלתי אותם קפואים כי לא רציתי להסתכן בזה שאם אחמם אותם אעיר את בני הבית.
הייתי הולכת לעשות קניות וקונה מלא דברים שאני יודעת שאסור לי לאכול. משכנעת את עצמי שזה לבית, שזה לא בשבילי, אבל קונה הכול כפול ומתחילה לאכול כבר בדרך.
האוכל היה הרגעה של עלבון, של בושה, של בדידות, של אכזבות וכעסים. כלפי חוץ אנשים חושבים שאתה סתם חזיר בלי כוח רצון. הם לא יודעים מה קורה בפנים. תפסו ממני אדם רציני אבל מול חתיכת לחם הייתי כמו אפס.
נולדתי להורים ניצולי שואה. גדלתי בבית שבו מצד אחד היה הכול, אבל הפן הרגשי היה חסר. לא שאלו אותי איך אני מרגישה, לא דיברו על רגשות. ידעתי שהוריי עברו מלחמה וסבל אבל לא דיברנו על זה. תמיד הייתי ילדה שמנה, תמיד אמרו לי לא לאכול ממתקים ורשמו אותי לחוגי ספורט, גם בתקופה שזה לא היה כל כך נהוג, כי לא הוציאו כספים על דברים כאלה בתקופה ההיא. נהגו להחביא ממני ממתקים אבל הייתי מוצאת אותם וזוללת.
בתיכון זה החמיר והפריע לי עוד יותר, אבל תמיד חשבתי שאני האחראית למצב שלי. האשמתי את עצמי שאני חזירה, שאני לא יכולה לסגור את הפה. המשכתי במסלול החיים, אבל בודדתי את עצמי מהחברה והתנחמתי באוכל. למדתי מקצוע טוב והתחלתי לעבוד. התחתנתי מאוחר, כי רציתי להתחתן כמו כולם, רציתי ילדים. אבל זה לחיות בשני מסלולים: אתה אדם אחראי, שעובד ומנהל חיים רגילים, מחזיק בית, אבל בכל מה שקשור באוכל אתה פשוט יוצא משליטה.
לא הכרתי את המושג אכלנים כפייתיים. לא חשבתי שזאת התמכרות. סיפרו לי על מישהי שירדה במשקל והצליחה לשמור עליו לאורך זמן וזה סיקרן אותי. בדיעבד הבנתי שאיבדתי שליטה, שהגעתי לתחתית. החלטתי ללכת לקבוצת אכלנים כפייתיים ושמעתי אנשים מספרים את החיים שלי: איך הם זוללים, נכנסים לבולמוס של אכילה עד שבא להם להקיא. איך הם מערבבים הכול, חמוץ, מתוק, מלוח. ופתאום הבנתי: יש עוד אנשים כמוני, אני לא היחידה. בעזרת הקבוצה ירדתי 48 קילו בשנה.
בעלי אמר לי פעם: רואים שאת לא רוצה לאכול, אבל לא מצליחה להפסיק. גם הוא לא הבין שזאת התמכרות. אני לא הבנתי אז הוא יבין?
המהמר שניצח את מכונת האמת
אלון (שם בדוי), בן 25, מכור להימורים, מטופל במרכז "אחווה" לגמילה מהתמכרויות
זה התחיל לפני חמש שנים כשחבר הכיר לי את ההימורים באינטרנט. פשוט התאהבתי בזה. הייתי עסוק בזה כל היום, מהבוקר עד הערב . לא הייתה לי מנוחה. הייתי קם באמצע הלילה, במקלחת, בכל רגע בודק תוצאות. חייתי את זה בצורה אינטנסיבית. אי אפשר להתנתק מזה.
לא הבנתי שאני מכור וחייתי בהכחשה. נכנסתי לחובות והתחלתי לחשוב איך אצליח להחזיר חוב של 150 אלף שקל. מה, אני אלך לעבוד בעבודה רגילה? אני לא אצליח להחזיר את זה. אני חייב להמשיך להמר. אתה ממציא תירוצים והצטדקויות למה להמשיך. היו לי ארבע התרסקויות שההורים עזרו וסגרו לי חובות. סך הכול הפסדתי שני מיליון שקל.
ההתמכרות הביאה אותי למצבים קשים. גנבתי לאבא שלי כסף, שיקרתי למשפחה שלי, שיקרתי לחברים. באחת מהפעמים אמרתי לאבא שאלה לא חובות של הימורים, אלא מצרות שהיו לי פעם. הוא לא האמין. הוא אמר לי שייקח אותי למכונת אמת ושאם אני אצא צודק - הוא ישלם לי את החובות. הוא לקח אותי למכונת אמת, אמרתי שלא הימרתי - ויצאתי דובר אמת.
הצורך עולה על הכול, מנצח הכול, הראש שלך מאמין לכל מה שאתה מספר. הכול חרטא, הכול שטויות. אתה מצייר מציאות מדומה ואתה מאמין לה. אבל מה קורה? אתה מסתיר ומשקר, והשקר גדל וגדל וגדל, וזה מתפוצץ בבת אחת, ואחר כך צריך לתקן הכול.
הבנתי שאני נמצא בתחתית, שאני לא יכול להתמודד עם המצב הזה לבד. הייתי צריך עזרה מבחוץ. בהתחלה שכשהגעתי למרכז אחווה חשבתי מה זה המקום הזה? אני לא כמו כל האנשים פה, הם מכורים לסמים, לאלכוהול, לי יש בעיה אחרת, אני סתם בחובות. האנשים נראו לי קצת מוזרים. אבל לאט לאט זה מרגיש כמו משפחה.
למדתי להכיר את עצמי, את המגרעות שיש לי. היה לי אגו בשמים. חשבתי שאני מבין יותר טוב מכולם ורציתי לשלוט בהכל כל הזמן. עבדתי על כל הדברים האלה, קצת להוריד את האגו, קצת להיות יותר אכפתי כלפי האחר.
כשבחוץ אתה אומר את זה לאנשים, להורים, הם לא מבינים מה אתה רוצה מהם. הם לא מבינים שזאת מחלה. הם אומרים 'פשוט תפסיק', והם לא מבינים שזה לא כזה פשוט. פה מבינים את זה, מזדהים עם הכאב שלך. אף אחד לא שופט אותך. לא משנה מה עשית בעבר. מחבקים אותך, מבינים אותך, אוהבים אותך. אנחנו קוראים לזה מחלה כרונית.
בקרוב מתוכננת לי פגישה עם המשפחה שלי. לא דיברתי איתם כמה חודשים. אני רוצה שהם יראו לבד את הדרך שעברתי, אני לא רוצה לבוא ולהגיד להם 'עשיתי ככה וככה'. אני רוצה שהם יראו שבפועל באמת השתניתי.
האלכוהול כנכות רגשית
חיים האי (72), תל אביב, נקי משנות ה-90, מחלים מהתמכרות לאלכוהול
אני נקי 23 שנים וחמישה חודשים. התחלתי לשתות אלכוהול בגיל מאוד צעיר, הרבה לפני 18. שנאתי את הטעם אבל זה השקיט את הכאב. אני זוכר עד היום את הטעם של הג'ין וטוניק, טעם של תרופה, אבל האפקט היה טוב וזה מה שחיפשתי. אלכוהול בפני עצמו לא ממכר, אחרת כל אדם שהיה שותה טיפה של אלכוהול היה מכור, וזה לא כך. ההתמכרות היא כאב נוראי. אנשים מספרים על הסטלות והמסיבות, אבל זה אולי ככה פעם אחת בהתחלה ואחר כך זה לא חוזר. הכי כואב זה שאי אפשר להמשיך ואי אפשר להפסיק.
הייתי מבלה במועדונים המפורסמים בתל אביב. היינו דור כזה שהאלכוהול היה חלק אינטגרלי בחיים שלנו. הייתי קרבי בצבא, וכשנתנו לנו אפטר תמיד שניים היו חוזרים שיכורים. אחד מהם היה אני. אחרי הכל הייתי איש עסקים צעיר ומצליח, היה לי חזון, הייתה לי רשת לעשה זאת בעצמך, אבל המטרה הייתה להשקיט את הכאב, להסיח את הדעת ולא לנהל את העסקים.
בשלב מסוים נסעתי לגוואטמלה לבקר קרוב משפחה ונשארתי שם 36 שנים. זאת מחלת ההתמכרות: חשבתי שכשאעזוב את הארץ אז הבעיות יישארו כאן. אבל הן באו איתי, מחלקה ראשונה בראש. ההתמכרות ליוותה אותי גם בגוואטמלה. אפילו התחלתי שם להשתמש בסמים, חשיש, קוקאין, קפטגון. אבל האלכוהול בעיקר היה משכך הכאבים שלי, בריחה מהמציאות. תמיד זה עבד.
הבנתי שאני מכור כשבגלל השתייה התחלתי לא להגיע לפגישות חשובות בעבודה. הייתה לי בת זוג בגואטמלה. הייתי אומר לה שאני הולך לקנות לחם ונעלם לה לשלושה ימים, מסתגר באיזה מלון כדי לשתות. הבריחה לאלכוהול הייתה נוראית וגם החזרה למציאות הייתה עקובה מדם. הרגשה שהשמש מכה בפרצוף. לא שלטתי בזה ולא ביקשתי עזרה.
פעם אחת הסכמתי ללכת לפגישה. הייתי אפוף כי יום לפני עשיתי מסיבת פרידה מהאלכוהול. פתאום שמעתי אנשים משתפים באמת, מדברים במלא רגש ללא בושה. ושם התחלתי תהליך של התאהבות בפתיחות הזאת. הפסקתי הכול. אלכוהול, סמים, סיגריות. התהליך הזה של ספירת המלאי הפנימית הוא תהליך קשה שלא כולם מוכנים לעשות. אבל הוא תהליך של שחרור משעבוד. אחרי 23 שנים שאני בהימנעות מוחלטת הבנתי שכנראה החלפתי התמכרות אחת באחרת כי ירדתי מעל 50 ק"ג.
היום אני חוקר את כל נושא ההתמכרויות, קורא ומתעדכן במחקרים החדשים בתחום. לא כדי לתרץ אלא כדי להבין. התהליך של ההחלמה לא נגמר. כל פעם מסירים שכבה נוספת. למדתי על עצמי המון, למדתי להקשיב לאחרים ולעצמי, היום אני לא חי בבעיה ובכאב. אני חי בפתרון.
אני עוזר לאנשים, מרצה לאנשים. המטפלים הכי טובים הם מכורים לשעבר. הם אלה שמצליחים להבין באמת מה עובר למכור בראש, מה מניע אותו. בתוכניות האלה מקבלים את הקשר, את האהבה, את החיבוק הזה שכל כך חסר לאדם המכור.
זקוקים לעזרה? למידע נוסף:
- הקו חם של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול: 1-700-500-508
- אתר "נגמלים" http://www.nigmalim.co.il/
- מרכז "אחווה" 09-7926101
- http://www.oa-israel.org/
אכלנים כפייתים
לפנייה לכתב/ת 
