כנופיות של אנרכיסטים / מליניאק ברביעי
מפרקים כסאות, זורקים אותם על השוטרים, מרביצים והולכים הביתה לצפות בעצמם בשידורים חוזרים: הנזק האמיתי שגורמים כמה עשרות בריונים, הוא עשרות אלפי אוהדי ספורט אמיתיים שנשארים בבית
ב־1968 שיחקתי בהפועל ת"א. המגרשים היו פתוחים, כבר אז היו יותר מדי מתאזרחים, ואת הדאבל לקחנו על משטח עץ בבלומפילד. האוהדים עודדו, לפעמים קיללו, אבל הייתה אווירה של ספורט. זו הייתה אולי הקבוצה הכי טובה של הפועל ת"א בכל הזמנים.
ב־1984 אימנתי את הפועל חולון. תשעה ישראלים, חלקם שחקני נוער. זר אחד, מייקל קרטר, הפך תוך שנה ליותר ישראלי מישראלי. האולם היה מלא לפעמים באימונים. נוער שהיה מסיים פעולות ב"נוער העובד" ו"השומר הצעיר", מגיע בהמוניו ודופק על הפחים. למרות שחלקם היום מנהלים, אנשי עסקים ותקשורת מובילים, הם ידעו גם לקלל, אבל לא הייתה אלימות. זו הייתה אולי הקבוצה הכי טובה של הפועל חולון בכל הזמנים.
שלשום ראיתי את הפועל ת"א נגד חולון והזדעזעתי. מלחמת כנופיות. לשתי הקבוצות יש באמת אלפי אוהדים נפלאים, את חלקם אני מכיר אישית. לצערי רובם נשארים בבית לראות בטלוויזיה איך חבורת אנרכיסטים הורסת מסורת ועבודה של עשרות שנים. אל תצפו מאוהדים נורמטיביים שיחנכו מתפרעים, שבאים למגרש כדי להיכנס חזיתית בשוטרים.
המשטרה אינה טלית שכולה תכלת, אבל איך הגיעו לאולמות הכדורסל אנשים מגעילים חובשי כובעי מצחייה, עבריינים עלאק? חלקם הסירו את החולצות האדומות, וחשפו חולצות שחורות עם כיתוב כלשהו נגד אלימות. הם הגיעו מוכנים לקרב. נער בן 14 עומד במרחק מטר משוטרים, ומסמן להם שוב ושוב שיקפצו לו. כל הכבוד להוריו, אחלה חינוך. מעניין איך הטינופון מתנהג למורים שלו?
הקורבן הפך לאשם, התוקף הפך לקורבן
אם נייט רובינסון היה רגוע, כנראה שהיה משחק בליגה אחרת. אין בעיה להביא כל אדם לסף שבירה, כולל את העיתונאים והשדרים שמטיפים לשחקנים ולמאמנים לא להגיב, במקום לטפל בבעיה האמיתית.
מי שייחס את התפרעות אוהדי חולון לאצבע המשולשת של רובינסון, לא נתן לעובדות לקלקל לו את הסיפור. הוא לא התגרה באוהדי חולון שחיכו לו בירידה לחדרי ההלבשה, אלא הגיב רק כשהיה עמוק במנהרה. ראו אותו מקסימום עשרה אוהדים שקיללו, והתגובה שלו לא גרמה להתפרעות אוהדי חולון שאירעה רבע שעה קודם.
חובה לגנות את ההתנהגות של רובינסון בכל גנאי, אבל נדמה לי שקצת התבלבלנו. אני לא סניגורם של שחקנים ומאמנים שמאבדים את העשתונות, אבל להבדיל מכמה מטיפי מוסר, אני הייתי שם. אני יודע איך מרגיש שחקן או מאמן שמקללים אותו שעה וחצי ללא הפסקה, בלי קשר למה שקורה על כר הדשא או על הפרקט. זה מוציא מריכוז, פוגע במשחק, ואין לזה שום קשר לחופש הביטוי.
על הפרקט ב"היכל שלמה" הסתובבה בחורה שלבשה וסט "תקשורת", הסתערה על השוטרים וניסתה לחלץ מידיהם אוהד הפועל ת"א שנעצר. מינהלת הליגה חייבת לברר את זהותה, ואם הייתה בתפקיד לשלול ממנה את זכות הכניסה למגרשים לצמיתות.
שחקן מקדיש את כל חייו לאימונים, נפצע, עובר משברים. כשנותנים לו סוף־סוף לשחק, מתייצבים כמה פרחחים ליד האוזן שלו, מאחלים להוריו מחלות קשות, לו מוות בייסורים ומוציאים אותו משיווי המשקל. היה אחלה כדורסל בין הפועל ת"א לחולון, ועל מה אנחנו מדברים? על כמה עשרות נערים שהגיעו למלחמה עם המשטרה.
חבורת אנרכיסטים מצאה דרך נהדרת להופיע בפריים־טיים בשידורים ישירים. מפרקים כסאות, זורקים אותם על השוטרים, מרביצים וחוטפים מכות, והולכים הביתה לצפות בעצמם בשידורים חוזרים בלופ בחדשות הספורט. מטר של כסאות על שוטרים מביא גם אחלה רייטינג למהדורת החדשות. Win־Win.
הנזק האמיתי שגורמים כמה עשרות בריונים, הוא עשרות אלפי אוהדי ספורט אמיתיים שנשארים בבית. כשהצליחו להוציא את יוסי בניון מכליו, גינינו את יוסי. כשהוציאו את מהראן ראדי וטאלב טואטחה מכליהם, גימגמנו משהו נגד הגזענות אבל השחקנים הם שנענשו. ירדו לחייו של אלי כהן (במשחק בו הפועל חיפה ניצחה!), וגינינו אותו כשסימן בירידה מהמגרש לאוהדים שהם אפסים.
השחקנים באמת ראויים לגנאי, אבל התבלבלנו. הקורבן שמגיב הפך לאשם, והתוקף הפך לקורבן. אם שחקנים ומאמנים, במקום להתרכז במשחק, מגיעים במטרה להתגונן מפני אוהדים מקללים, צריך לסגור את הספורט. 25,000 איש לא קנו מנויים בשביל לראות 50 פרחחים מקללים, אלא את יוסי בניון משחק. שחקנים צריכים להתעלם ולהבליג, אבל במקום לתת להם עצות צריך להמציא סעיפים בחוק ובתקנון ההתאחדות, שיאפשרו להעיף את החוליגנים מהמגרשים.
שרת התרבות, הספורט והכותרות
במשרד המשפטים התקיימה השבוע ישיבה בעניין העסקת פרננדו היירו. כמקובל במקומותינו אכלו בורקס, שתו קפה, והחליטו לא להחליט. גילגלו את הכדור בחזרה למשרדי האוצר והספורט, שימשיכו לריב.
כשמינו את לואיס פרננדס למאמן נבחרת ישראל, בשכר שגבוה פי שלושה מזה של היירו, אבי התייעץ עם לוזון, שטרן התייעץ עם חלובה, וסגרו עניין. אני לא בעד השכונתיות. ללוזון מגיע אולי ציון אפס במינהל תקין, אבל בכדורגל הוא מבין. מינוי יועץ כדורגל אינו מעניינו של משרד הספורט, כמו ששרת התרבות לא תייבא יועץ לתזמורת הפילהרמונית. ממשלה צריכה לקבוע כללים, להעביר תקציבים ולדאוג שדברים יתנהלו על פי כללי מינהל תקין.
שרת הספורט הייתה יכולה לסיים את הפארסה תוך דקה, אילו העבירה מיליון שקלים (שאין לה) להתאחדות לכדורגל, כדי שזו תבחר יועץ ותתפעל אותו. הבעיה שהיא לא תוכל להתהדר בנוצות לא לה, אז שהקרקס יימשך.
מיום כניסתה לתפקיד, שרת הספורט מתמקדת בעיקר בייצור כותרות לקהל הפריימריז שלה. שערוריית היירו מצטרפת להכרזה על הקמת יחידת משטרה מיוחדת לטיפול באלימות בספורט (שלא הוקמה), להודעה על תחנת רדיו נוסטלגי (שלא בתחום סמכותה) ול־2.4 מיליון שקלים שלא יועברו למינהלת ליגת כדורסל הנשים (שכמובן הועברו). מילה של מירי זו מילה.
"הוועדה המייעצת" המיותרת לה היירו אמור לייעץ, קיימת כדי ששרת הספורט תקבל קרדיט. אני אדאג למיליון שקלים, היא שואלת, וההתאחדות לכדורגל תחגוג על חשבוני? אותה שאלה בדיוק שואל שר האוצר משה כחלון: אני אסדר לה מיליון שקלים, בשביל שהיא תצטלם מקפיצה כדור עם היירו?
אז הנה הקאץ': פרויקט היירו תקוע כי מאז מותו של יו"ר מועצת ההימורים צחי פישביין ז"ל, אין למועצה יו"ר. המחליף ימונה רק באישור שרי הספורט והאוצר, ואין הסכמה. כרגע מכהן ממלא מקום מצוין, רוני פרידמן, אבל הבעיה היא שמדובר בנציג האוצר. עד שרגב לא תאשר את המועמד של כחלון, הוא לא יממן את העסקת היירו.
עד אז אני מציע למשרד המשפטים לדאוג שהפרקליטות לא תסגור תיק תאונת דרכים קטלנית תוך שבועיים ותמנע חשיפת מחדלים במכון לרפואה משפטית. למשרד האוצר שידאג להפסקת ההתעללות בניצולי השואה. ולמירי רגב שתפנים שהיא השרה ולא דוברת משרד הספורט.
לפנייה לכתב/ת 
