הנכד שכתב את השתיקה של סבתו
כל מה שיובל ירח ידע על סיפור הישרדותן של סבתו ואמו היה רגע אחד, בו מחליקים לגרונה של אימו התינוקת כדור שינה כדי שלא תסגיר את המשפחה המתחבאת במרתף הגטו. הסקרנות לחדור את שכבות ההסתרה המשפחתית הולידו את "השתיקות", שגבה ממנו עשר שנות מחקר וכתיבה והוביל אותו הכי קרוב שאפשר לזוועות
רק בתחילת שנות השלושים לחייו, כאשר חזר לאחר שנתיים באוסטרליה היישר אל החדר בו בילה את נעוריו, העיז יובל ירח, מורה לאנגלית בן 45 מדרום הארץ, לפתוח בסתר מגירה ישנה. הוא מצא שם עשרות מכתבים שכתבה אמו בצעירותה. פתאום נפתחו בפניו חייה של צעירה שלא הכיר. אמא שלו, ובכל זאת, זרה. "ידעתי שיש איזשהו סיפור מאחורי כל מה שלא דובר", הוא אומר. "עם קרעי תמונות של מרתף, תינוקת שעלולה להסגיר את כולם בבכי".
הוא ישב לחקור את קורותיהן של סבתו ואמו, ולאט לאט נגלה בפניו סיפור בלתי נתפש כמעט: מניה ומקס, זוג צעיר ומאוהב מביאים לעולם את שרה התינוקת, אמא שלו, בקרקוב השלווה. אך עולמם מתערער עם פרוץ המלחמה וככל שהיא מתקדמת - הם נכלאים בגטו שהופך קטן יותר ויותר, עד שנדמה למלכודת עכברים. האקציות מתרבות, ועוד ועוד בני משפחה נשלחים אל מקום לא ידוע. בצעד של ייאוש הזוג חופר מסתור מתחת לדירה הקטנה, בו שרה התינוקת כמעט מסגירה בבכיה את המשפחה. "שמים לאמא שלי התינוקת יד על הפה, כדי להחניק את הבכי", הוא מספר, "ולאחר מכן גם נותנים לה חצי כדור שינה. הוריה מתפללים שתישאר בחיים". הגטו כבר כמעט ריק והזוג מחליט לעשות מעשה - בעזרת חברה של המשפחה ותוך סיכון חייה, מבריחה מניה האם את התינוקת אל מחוץ לחומות. היא חוזרת אל הגטו בידיים ריקות.
אך זהו רק תחילתו של הסיפור, כי ירח לא חוסך מהקורא שום פרט כשהוא מספר על השנים הבאות בחייה של סבתו. בדקדוק כמעט אובססיבי הוא מתאר את פרטי הפרטים של ההישרדות החייתית של מניה ומקס. הניסיון לברוח מציד האדם של מפקד פלאשוב, אמון גת, העמידה האינסופית במסדרים בבירקנאו, את התחושה של דרגש העץ הנלחץ כנגד העור, את ריח המחראות, ואיך אחרי המלחמה עושה מניה את כל הדרך אל הכפר הקטן, בו יש ילדה קטנה, הילדה שלה, שכבר מתפללת לישו, מברכת על המזון ומסתתרת בחשש מהאישה הזרה והדומעת שהגיעה לכפר לקחת אותה לעתיד לא ידוע.
"הנכדה של אותה המשפחה שהחביאה את אמא שלי, ד"ר קתרינה (קסיה) פיג'אל, היא מי שאיפשרה את הספר", מציין ירח. מייל אחד ששלח אליה הספיק לה כדי להירתם למשימת המחקר. יחד הם אספו אלפי מסמכים וראו מאות עדויות בניסיון לנסות לחבר את הפאזל של אותה תקופה.
"קסיה מצאה יומן של דודתה ותרגמה אותו, תיחקרה בני משפחה גם בשאלות קשות, לקחה אותנו לשרידי מחנה העבודה פלאשוב (בו מניה שרדה כאסירה במשך תקופה ארוכה) ומצאה מישהו שהוא אובססיבי לחקר המחנה ושדרכו ניסו להבין קצת יותר טוב את החיים של עבודה-שינה-אכילה מועטה. מה שעשיתי היה למצוא פרט מידע חיוני, שסביבו ניתן היה לבנות את הסיפור, כך זה הפך לפרוזה".
היא לא דיברה על זה
ירח מעיד כי קרא בצעירותו את כל הספרים ה"קלאסיים" שעוסקים בחוויות מהמחנות - פרימו לוי וק. צטניק, אם לנקוט בשמות המתבקשים. אבל אף אחד מאלה לא סיפק לו את חוויית היומיום. "חוץ מהקטע הזוועתי שהוא פורנוגרפיית מחנות וכתיבה תודעתית-פילוסופית שקיימת גם אצל ויקטור פרנקל, רציתי להבין מה קרה יום יום, שעה שעה. וזה מה שניסיתי לעשות: לספר איך היא אכלה ארוחת צהריים ואיך עמדה במסדר שעות על גבי שעות, איך היא וחברתה פלו אחת לשניה כינים, איך זה לשכב צמודה לאישה אחרת על דרגש, איך זה לקבל מכות רצח".
"ניסיתי ליצור איזשהו ארכיטיפ שייצג יהודייה שנולדה בזמן הזה ונקלעה למצב האיום של מלחמה והשמדה. אני מרגיש שזו לא רק סבתא, אלא דור שלם, סיפור של קהילה מאוד מעניינת שיש בה עולם שלם. קרקוב שאני כותב עליה היא לא השטייטעל מהסיפורים של שלום עליכם. בשנים שבין מלחמות העולם זה כרך תוסס, אבל עיר שעוד מספר שנים תיקרע לגזרים והמוות ישלוט בה, אנשים ינוסו על נפשם, יקוו לנס או לפרוסת לחם".
מהר מאוד מניה ומקס נאלצים למסור את הבת, אמא שלך.
"אמא שלי מגיל שנה וחצי עברה למשפחה מצילה. היא למעשה הוברחה מחוץ לגטו והובלה למשפחה כפרית. בגיל כזה תינוקות כבר יכולים לזהות את הריח של האם ואת המגע, והיא נקרעת מכל זה כשהיא מוברחת. היא גדלה אצל משפחה פולנית-נוצרית בעלת שבעה ילדים, בכפר קטן שבו כולם יודעים הכל על כולם. את הילדה היהודייה צריך היה לחנך על ערכי הנצרות ולשמירה על סיפור הכיסוי, מה שדרש חרדה מתמדת מצד כל הסובבים. כל תנועה מוטעית או מילה לא נכונה במיסה היתה יכולה לחשוף את אמא שלי, ואיתה את כל המשפחה המצילה".
ובכל זאת היא שרדה, אבל מה עבר עליה לאחר סיום המלחמה?
"בשביל אמא שלי הקריעה היתה משהו שהיא עברה שוב ושוב ושוב. בגיל חמש יש אמא חדשה שלוקחת אותה וזה אומר שוב פרידה מהמשפחה שבשבילה היא הכל, ומספרים לה שהיא יהודייה, אז היא צריכה ללמוד דת חדשה, היא מכירה את הדוד שלה, אחיה של מניה. הן גרות אצלו במשך התקופה הראשונה לאחר השחרור. ומשם הן נודדות למחנה עקורים בגרמניה, שהיה ביתן במשך השנתיים הבאות. שם הן חוזרות לאט לאט לחיים. סבתא שלי מגלה את התשוקה והחיזור מהגברים המוכים ששרדו כמוה, ואמא שלי מגלה ילדים בני גילה, לומדת מה זה להיות ילדה בין חברים, בלי סודות והסתרות".
יש לה זיכרונות מהתקופה אצל המשפחה המצילה?
"היא הכירה את סיפור ההצלה ויש לה זכרונות מעומעמים מהכפר בו היא גרה ורעתה אווזים, בשקט הבלתי נתפש כמעט של שנות המלחמה, שונה כל כך ממה שהתרחש קילומטרים ספורים משם. היא זוכרת גם את הפגישה עם מניה אמה - אישה זרה שבאה לקחת אותה והיא לא הסכימה ללכת איתה. שנים לאחר מכן היא לא דיברה עם אמא שלה על כל אלה, אבל נהגה להאזין בחשאי לשיחות שמניה ניהלה עם חבריה הניצולים וכך למדה את הנוראים שבזיכרונות".
אחד התיאורים מכמירי הלב שירח מצייר בספר הוא של אמו, ילדה שכל עולמה נלקח ממנה והיא מנסה לשרוד נפשית עם אמא מצולקת. "היא סחבה איתה עד הצבא את 'צוּצוּ', בובת סמרטוטים שהיתה איתה מינקות, אותה קיבלה אותה מהמשפחה הפולנית. לא פלא בעיניי שהיא נשארה צמודה אליה, זה הדבר היחיד שמנע מהעולם שלה להתרסק לחתיכות, הדבר היציב היחיד שהיה לה בעולם. היא היתה מתייעצת ומסתודדת איתה, זו היתה החברה הכי קרובה שלה. עד שכשהיתה בת 19, אחד החבר'ה שלה ראה אותה מתייחדת עם הבובה, ובהחלטה של רגע לקח אותה והעיף אותה על גג הבניין הקרוב. זה היה הסוף של צוצו".
עד כמה אמא שלך היתה מעורבת בתהליך העבודה על הספר?
"היא כמעט ולא היתה מעורבת. היא סיפקה לי מעט מידע לגבי עצמה, את פרטי הקשר של קרובי המשפחה בארצות הברית ואת שם הכפר בו גרים צאצאי מציליה. אבל היא כמובן ידעה על מה שאני עושה. למעשה, את הספר אמא שלי קראה רק לפני מספר ימים, כשכבר היה כרוך ומוכן לצאת לחנויות. לא אפרט מחמת צנעת הפרט, אבל המילים 'מרתק', 'זועק' ו'לחבק' מככבות במסרון שקיבלתי ממנה מיד לאחר סיום הקריאה".
מה סבתא מניה היתה חושבת על זה שכתבת ספר מפורט מאוד על חייה?
"סבתא שלי חיה בהסתר מוחלט, שלא יכירו אותה יותר מדי. רצתה לשמור את עצמה פרטית מהעולם. לא לעשות גלים. היא נפטרה ב-
1998, הרבה לפני שחשבתי בכלל לכתוב את הספר. אני לא חושב שהיא היתה מתנגדת, אבל גם לא היתה מתלהבת יותר מדי מהעובדה שיש ספר שמתאר אותה. אני רוצה לומר לה: אני יכול להבין אותך קצת. אני רוצה לחבק אותך. אני לא יכול לתאר מה עבר עלייך ולהרגיש את זה באמת, אני יכול לנסות לגעת בזה. אבל מה שעברת, זה בלתי נתפס".
