"כנשים מזרחיות אנחנו מדוכאות פעמיים"
ד"ר שלומית ליר, חוקרת מגדר מאוניברסיטת בר אילן, התראיינה לאולפן ynet במסגרת הפרויקט "ארוכה הדרך לאליטה". ליר: "ציבורים נרחבים בישראל עדיין נמצאים בסוג של עבדות, ובכלל זה נשים מזרחיות"
הנתונים שחשפנו כאן במסגרת הפרויקט "ארוכה הדרך לאליטה" מעידים על הקיפוח, הגזענות וההדרה ממוקדי הכוח כלפי המזרחים בישראל. "אנחנו כנשים מזרחיות מדוכאות פעמיים", אומרות פעילות פמיניסטיות מזרחיות.
"הדרך לא ארוכה לאליטה, אלא לחירות", אמרה ד"ר שלומית ליר, חוקרת מגדר מאוניברסיטת בר אילן בראיון לאולפן ynet בעקבות פרויקט רחב ההיקף שפרסמנו כאן בימים האחרונים, שבו הוצגו נתונים שמראים כי בכל עמדת כוח בציבוריות הישראלית קיים יתרון ברור ליוצאי עדות אשכנז. "ציבורים נרחבים בחברה בישראל עדיין נמצאים בסוג של עבדות, במקום שהם לא שווים בין שווים, ובכלל זה נשים מזרחיות", היא אמרה.
ליר עצמה מדברת מניסיון. היא חוותה את הקיפוח ואת הגזענות בעצמה ומרבה לחקור אותה. "שני הוריי נולדו בארץ אבל אבא שלי חווה את הגזזת ולאימא שלי נעלם אח", היא מעידה. "זה לא היה אישיו על השולחן, הם ראו את עצמם ועדיין רואים עצמם כישראלים לכל דבר, אבל הגזענות נמצאת, מגיל צעיר יש את ההבחנה בגוון העור, המבט האחר, זה נמצא שם".
כרמן אלמקייס, פעילה חברתית ופמיניסטית וחברה בתנועה החברתית "תור הזהב", הוסיפה: "לא מדובר בקיפוח אלא בגזענות פרופר כלפי מזרחים ומזרחיות. לנשים המזרחיות יש דיכוי כפול, אנחנו חוות את המזרחיות וגם את היותנו נשים. אני נמצאת בהמון מקומות שבהם אני פוגשת נשים מזרחיות שנזרקות מהבית, אם זה תושבות דיור ציבורי שהן ברובן מזרחיות, או תושבים שמפונים בכל מיני שכונות כמו גבעת עמל וכפר שלם. יש חלק מאוד נכבד בחיים שלי שרואה את זה כל יום".
אלמקייס מתקשה להגדיר את הפמיניזם המזרחי בהגדרתו המקובלת. "מבחינתי דיירות בדיור הציבורי שנאבקות על הבית שלהן הן פמיניסטיות מהמעלה הראשונה. לא בטוח שהן היו נכנסות להגדרות של נשים שנאבקות האם לקרוא לבן זוגן 'אישי' או 'בעלי'. יש משהו שהוא בעיניי יותר חשוב, יותר הישרדותי שמדבר אליי יותר וזה הפמיניזם שלי".
לפנייה לכתב/ת 
