בגיל 97 מספרת בטי לצאצאי הנאצים על הזוועות שעברה
הוריה ובעלה נרצחו, אך בטי באוש הצליחה לשרוד את התופת בזכות עיניה הכחולות. גם בגילה המופלג היא לא נחה לרגע - נפגשת עם צעירים גרמנים והולנדים, ומחר אף תיפגש עם נשיא גרמניה לשיחה אישית. "בחור צעיר אמר לי בדמעות: 'סליחה על מה שההורים והסבים שלנו עשו'". זהו סיפורה
מעט לפני יום השואה, בטי באוּש בת ה-97 שוב אורזת מזוודה, ונוסעת לספר לצעירים גרמנים, דווקא להם, את אשר עוללו בני עמם עשרות שנים לפני שנולדו - דבר אשר הפך בשנים האחרונות למפעל חייה. השקט המתוח שמשתרר בחדר בכל פעם שבטי מסיימת לתאר את קורות משפחתה בשואה ומפנה לשאלות הקהל, הופך לשיחה כנה וכואבת, בין ניצולת התופת, לבין ניניהם ובני ניניהם של מחוללי הזוועות.
מטרת המפגשים הטעונים הללו איננה הטפת מוסר או הטחת אשמה באלו שמכירים את תקופת השלטון הנאצי רק דרך ספרי ההיסטוריה, כי אם העברת מסר אופטימי, של תקווה ואמונה באדם, ובעיקר - הפקת הלקחים לימינו, לביעור הגזענות ושנאת הזר שקיימת גם כיום בכל חברה. כאות הוקרה על פועלה - נשיא גרמניה, יואכים גאוק, הזמין את באוש לפגישה בלשכתו בברלין ב-29 באפריל.
סיפור הישרדותה של בטי בימי המלחמה יוצא דופן. בזכות תושייה אינסופית, סיוע בהנפקת תעודות מזויפות וחזות ארית, היא הצליחה להסתתר ולחיות בזהות בדויה, וכך להימנע משליחתה למחנות הריכוז. היא נולדה וגדלה באמסטרדם, שם חוותה ילדות מאושרת, וכמו רוב יהודי הולנד, לא נחשפה לאנטישמיות. הוריה, שהיו דתיים וציוניים, חינכו כך גם את ילדיהם, אך עם זאת, הם השתהו ולא ניצלו את אישורי העלייה לארץ ישראל שהיו בידיהם לפני המלחמה. כשהגרמנים כבשו את הולנד, כבר היה מאוחר מדי והם נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור ונספו.
בטי מרצה כבר כ-20 שנים בהולנד, ובשש השנים האחרונות גם בגרמניה. "אני תמיד מתחילה לספר לבני הנוער מהשלב שהייתי בגיל שלהם, בת 16", היא אומרת, "כי אני חושבת שזה מה שמעניין אותם, מה שעשיתי בגילם, ולא בגיל 97. בתקופה ההיא היה לנו רק רדיו אחד, שתמיד פתחתי אותו כשהיטלר היה נואם. הוא היה אומר 'יהודים הם העכברים של העולם, צריך להרוג את כולם'. כשהמשפחה שלי שמעה את זה, הם היו אומרים לי 'בטי, לסגור, לסגור, אנחנו לא רוצים לשמוע'. אני הייתי היחידה שאמרה להם 'אנחנו מוכרחים לשמוע, מוכרחים לדעת מה האיש הזה רוצה לעשות עם היהודים. אם הוא אומר את זה הוא יעשה', והם היו עונים לי "לא לא, אלו רק מילים'. על זה אני מדברת עם בני הנוער, אני אומרת להם שגם עכשיו שומעים את זה במגרשי הכדורגל, את כל מה שאומרים שם לאנשים בצבע אחר, זה עוד קורה".
"בגרמניה במיוחד, הצעירים מבקשים לדבר איתי אחרי ההרצאה"
שלושת אחיה של בטי לבית פולק - יאפ, יול ואלישבע, נשלחו למחנה המעבר ווסטרבורק בהולנד ומשם הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. האח הבכור יאפ שרד והקים משפחה בארה"ב, ויול מתה שבוע לאחר שחרור המחנה. לאחות הקטנה אלישבע היה המזל להיכלל בקבוצה של 220 יהודים ששוחררו מברגן-בלזן תמורת החזרתם לגרמניה של נשים וילדים טמפלרים מהארץ. השתיים הצליחו לשמור על קשר בזמן המלחמה, באמצעות גלויות ששלחו אחת לשנייה בשמות בדויים. חלק מהמכתבים שכתבו זו לזו מקובצים בספר "השקט שנשבר", בהוצאת "יד ושם", שמגולל את חוויותיהן בתקופת המלחמה, ותורגם לאנגלית, גרמנית והולנדית. בתום כל הרצאה, משתרך תור ארוך של בני נוער שמבקשים שבטי תקדיש להם חתימה אישית על הספר.
"בסוף אחת ההרצאות שהעברתי בגרמניה הגיע בחור שהחזיק את הספר ביד, עם דמעות בעיניים, ואמר 'אני בא לבקש סליחה על מה שההורים והסבים שלנו עשו לכם'", מספרת בטי, "זה היה כל כך מרגש. ביקשתי ממנו שישב, ואמרתי לו שאנחנו מוכרחים לדבר על זה. הסברתי לו - 'אתה לא יכול לקחת את זה על הכתפיים שלך כי אתה בעולם שונה עכשיו, ויש לך עתיד אחר'. לאחר הרצאה שנתתי בארה"ב באו אלי שני סטודנטים לבדם, ואמרו 'מהיום אנחנו הולכים לשנות את החיים שלנו'. הייתי מאוד שמחה מזה, זה כבר היה שווה לי את כל הנסיעה".
"בגרמניה במיוחד", ממשיכה בטי, "הצעירים מבקשים לדבר איתי אחרי ההרצאה, וזה לוקח זמן. המבוגרים שהזמינו אותי רוצים לאכול איתי, וקוראים לי 'בטי, בואי, חיכינו לך יותר משעה'. אני עונה להם 'אתם צריכים להמתין, כי אני באה קודם כל בשביל הילדים'".
בטי נישאה טרם המלחמה לפיליפ, יהודי ששירת כקצין בצבא ההולנדי. כשהנאצים פלשו להולנד הם ניסו לברוח לאנגליה, אך ללא הצלחה. הם הסתתרו וחיו תחת זהויות בדויות, כאשר חלק גדול מהזמן נאלצו להיות בנפרד, ונפגשו רק בסתר. עבור פיליפ השהות בחוץ היתה מסוכנת יותר, בשל מראהו היהודי, אך בטי, בעלת העיניים הכחולות, שדיברה גרמנית שוטפת, הצליחה לדלג ממקום עבודה אחד לשני תוך כדי המלחמה. לולא היתה מוצאת בדרכה אנשים טובים, שסייעו לה לברוח מציפורני הגסטאפו, גורלה היה שונה.
"לי היו מזל ואנשים שעזרו", אומרת בטי, "ולכן המסר שחשוב לי להעביר הוא שכולנו צריכים לעמוד נגד גזענות. אני רואה הרבה דברים רעים, ועל הצעירים מוטלת האחריות לעשות טוב יותר מהדורות הקודמים. גם המבוגרים מתעניינים בהרצאות שלי, אבל הצעירים הכי חשובים לי, כי כל העתיד לפניהם. כניצולת שואה, אני גם אומרת להם שכל עוד הם בחיים, הם צריכים לאהוב לחיות".
הבקשה מנשיא גרמניה
לקראת סוף 1944 פיליפ הצטרף למחתרת האנטי-גרמנית בהולנד, וכאשר פעילותם - שכללה חבלה במסילות רכבת שהובילו טילים של הצבא הנאצי - נחשפה, הוא נלקח למעצר ביחד עם בטי. היא שוחררה בזכות התיעוד המזויף, ואף קיבלה חותמת רשמית מהשלטונות, שמעידה כי היא אינה יהודיה. פיליפ הוצא להורג, כפי שהתבשרה מאוחר יותר, כשחזרה לכלא לברר מה עלה בגורלו.
בתום המלחמה החליטה להישאר בהולנד, שם עשתה חיל כשהתקדמה בעבודתה במשרד החקלאות, והייתה גם בקשר מקצועי עם גורמים בארץ, וכך למדה לדבר עברית. היא נישאה בשנית, לצייר בשם דולף, עלתה איתו לישראל בשנת 1981 והתגוררה 28 שנים באילת, כיוון ששניהם חיפשו את נופי המדבר, והייתה פעילה בקהילה המקומית. כיום היא גרה בדיור המוגן "בית גיל-פז" בכפר סבא, וקרובה שוב לאחותה אלישבע, שאת הקשר העז עמה מעולם לא ניתקה. היא גם מרבה לפגוש את ילדיה ונכדיה של אחותה, שהם אלו שעודדו את השתיים לספר בפעם הראשונה את אשר עבר על משפחתן, לאחר שנים ארוכות של שתיקה, דבר אשר הקנה לספרן את שמו.
לפגישה עם נשיא גרמניה בטי מגיעה מוכנה. "יש לנו שעה מלאה של פגישה, מ-11 עד 12 בבוקר. אמרו לי שזה הרבה", היא מציינת בסיפוק, "כשהוא היה בישראל, בדצמבר, הוא ביקש מהשגריר של גרמניה בישראל לארגן בינינו פגישה, כשאגיע לדבר בבתי הספר. כבר תכננתי מה אני אגיד לו.
באמסטרדם מוקם מוזיאון חדש בנושא השואה, במקום שממנו לקחו את היהודים לאושוויץ ולסוביבור. המוזיאון עוד לא נפתח באופן רשמי, ואני, בשם יהודי הולנד, רוצה לבקש ממנו להגיע ולחנוך אותו".
מעבר לפגישה מצפה לבטי שבוע גדוש במפגשים, כל יום בעיר אחרת, בבתי ספר שונים. "אחרי ההרצאות שואלים אותי, 'בטי, איך את לא עייפה?'", היא מספרת, "ואני עונה 'כשאני עומדת בפני הצעירים, פתאום אני מקבלת כל כך הרבה אנרגיה, שאני יכולה לדבר שעתיים ואפילו יותר. אבל בני הנוער, הם באמת מתעייפים", היא מסכמת בחיוך.
לפנייה לכתב/ת 
