"אנחנו מתפקדות כמו הבנים, הכול בראש". שיח הלוחמות של האינתיפאדה ה-3
בחילוץ החיילים מקלנדיה, בפיגוע הדקירה הרצחני בכביש 443, בסיכול פיגוע מטעני החבלה בגבול עזה ובהצלת חיי המחבלים בסופר רמי לוי. ההתמודדות עם גל הטרור הבליטה את חלקן הגובר של נשים בקו הקדמי בצה"ל. האומנם הצבא מתקרב להשלים מהפכה מגדרית? ynet הפגיש 5 לוחמות לשיח במדים
גל הטרור שפרץ באוקטובר האחרון הבליט את נוכחותן המבצעית של לוחמות, קצינות וחיילות בקו המגע מול המחבלים. לא מדובר רק בחיילות ובלוחמות מג"ב שהיוו מטרה ישירה לטרור הסכינאים, אלא גם לאלה שמהוות חלק אינטגרלי מהפעילות הצבאית – המסכלת וההתקפית – שמבצע צה"ל בחודשים האחרונים בירושלים, ביהודה ושומרון ובגבול המתוח עם הרצועה.
הן משתתפות במעצרי מבוקשים בעומק השטח הפלסטיני, מוזנקות ראשונות לזירות דקירה, מתגברות את אבטחת הצירים, מתעמתות עם המון זועם ומהוות העיניים של המדינה כתצפיתניות ליד הרצועה, שם מחכה הסיוט הישראלי הגדול: חדירה של אנשי חמאס.
במפגש מיוחד שיזם ynet, מתארות חמש קצינות קרביות וחיילות בתפקידי מפתח בגזרות הלחימה את המציאות המורכבת באיו"ש ובעזה – זאת שלא מבחינה בין נושא לנושאת נשק.
מדובר בקצינת הרפואה של חטיבת בנימין (רמאללה), סרן פז רוקח (24); סגן שחף שוורץ (23), ששירתה כקמב"צית בגדס"ר גולני במהלך צוק איתן; סמלת יעל סנדלר (21), חיילת בודדה מקליפורניה שהשתתפה בחילוץ שני חיילי עוקץ שנכנסו בטעות לקלנדיה לפני כחודשיים; סגן אופיר אסולין, קצינת איסוף קרבי שנפצעה בפיגוע הדקירה הרצחני בתחנת הדלק בכביש 443; והתצפיתנית רב"טית לינוי בן יצחק, שזיהתה את חוליית המחבלים שניסתה להניח שלושה מטעני חבלה בתחילת השנה בגבול הצפוני של הרצועה.
- מה המשמעות של להיות לוחמת ב-2016? יש פערים מורגשים או שאנחנו יכולים לבשר שהשתלבות הנשים בצבא הצליחה?
סרן רוקח: "יש דברים שבהם גברים טובים מאיתנו, אבל כשאישה רוצה – היא מסוגלת להכול".
סגן שוורץ: "מבחינה פיזית אני מרגישה שאני יכולה לבצע כל תפקיד, והניסיון שצברתי יאפשר זאת. עמדתי במצבים שבהם סחבתי משקלים ועמדתי בזה יפה".
סמלת סנדלר: "אני עושה את כל מה שהבנים עושים. הכול בראש. אנחנו הלוחמות צועדות קילומטרים בדרך למעצר מבוקש, גם כאלה שיש להן בעיות גב, אבל אנו חזקות. הייתי מתגייסת לגבעתי או לגולני אם הייתי יכולה. לפעמים הבנות אצלנו יותר חזקות מהבנים. זה תלוי ברצון. זה לא מתאים לכל בחורה. אם את רוצה לתת שלוש שנים, עם ההקפצות והיציאות הביתה 11/3, אז את יכולה לעשות הכול".
על השתתפותה בפעולה לחילוץ החיילים שאיבדו את דרכם בקלנדיה היא מספרת: "היינו במשימת תגבור צירים בשעת ערב ליד רמאללה, ופתאום בקשר מדווחים על חניבעל במחנה הפליטים קלנדיה. לא היה הרבה זמן. נכנסנו למחנה, שמענו יריות, בקבוקי תבערה נזרקו, מאות היו על הגגות. כמו בסרטים. ראיתי את הפורד השרוף, אבל יצאנו מהרכב למצוא את החייל, ואז קיבלתי רסיס בעין. צעקנו לחייל 'אנחנו פה, אנחנו פה', עד שמצאנו אותו מסתתר מתחת לגרם מדרגות. מכל מקום יכול לצאת מחבל".
אין לי לאן להתפתח
בצה"ל אוהבים בשנים האחרונות להתגאות בכך שיותר מ-90% מהתפקידים בצבא פתוחים בפני נשים, ובכך שחלה השנה עלייה של עשרות אחוזים במוטיבציה של נערות לשרת לצד בנים כלוחמות ובגדודי בט"ש נוספים שנפתחו. יחד עם זאת, בליבות העשייה בצבא עדיין יש רוב לגברים, בין שביחידות העילית הטכנולוגיות, בין שביחידות הקרביות המעורבות ובין שבקצונה הבכירה.
מעת לעת רושמות לאחרונה קצינות פריצות דרך היסטוריות: מג"דיות ראשונות באיסוף קרבי ובבה"ד 1, מפקדת ספינת דבורה שתפקד בקרוב על ספינת טילים, וייתכן שהשנה תמונה לראשונה גם מפקדת גדוד בחיל התותחנים.
בזרוע היבשה ערכו בשנתיים האחרונות בדיקות שונות לבחינת שילוב נשים כלוחמות שריון, אך היוזמה נכשלה מסיבות פיזיולוגיות. גם שייטת הצוללות שהתרחבה השנה תיוותר על טהרת גברים, לדברי הצבא בעיקר בשל הצפיפות שמחייבת מגע תכוף בין לוחמים ללוחמות (אגב, בצוללות ובטנקים בצבאות אחרים בעולם המערבי דווקא כן ניתן למצוא לוחמות).
בכל מקרה, ביחידות חי"ר מתמרנות כמו גולני, צנחנים ויחידות העילית של צה"ל, נשים ישרתו בעתיד הנראה לעין אך רק בתפקידי מטה אחוריים.
נדמה שהמכשול העיקרי נוגע לקושי של המערכת הצבאית לשלב קצינות שמגיעות לשלב הקמת המשפחה, בגילים 30-25. "עוד חודשיים אהיה בצומת שבו אבחר אם להשתחרר או להמשיך", אומרת סרן רוקח. "אני אמורה להתחתן ולהחליט איך אני רוצה לגדל את ילדיי. כילדה חסרתי את אימא שלי בהרבה מאוד אירועים בגלל שהייתה לה קריירה צבאית. מצד אחד אתה מאמין במה שאתה עושה, אבל מצד שני המחיר מאוד גדול. נכון שגם לגבר המחיר גדול, ואני ממש לא חושבת שמקום האישה בבית, אבל באופן אישי הייתי רוצה לגדל את ילדיי לא כשאני סוגרת שבת בבסיס אחת לשלושה שבועות".
סגן אופיר נפצעה כאמור בפיגוע הדקירה שבו נרצח הנהג שלה זיו מזרחי, בתחנת הדלק בכביש 443. "יצאתי לסיור שטח להכרת הגזרה עם זיו", היא מספרת על האירוע. "עצרנו בכביש 443 במתחם תחנת דור אלון. מחבל רץ לכיווננו, דקר אותי ואת זיו. קצין שלנו שעמד ליד ירה בו תוך חמש שניות, וכך הציל את חיי. זיו, הנהג שלי, נהרג. בגלל חרדות שיצרה התקרית, עברתי אחרי ההחלמה לשרת כקצינה בבסיס ההדרכה של איסוף קרבי. אני מקווה לחזור לשרת בגזרה ולסגור כך מעגל".
על נושא השילוב בין קריירה צבאית להקמת משפחה היא אומרת: "זו אחת הסיבות שבגללן הפסיקו להוציא קצינות למכללה לפיקוד טקטי (קורס יוקרתי בצה"ל לקצינים צעירים מבטיחים, י"ז). בגלל שבדרך כלל הן לא מתקדמות אחרי תפקיד מ"פ. לא ראית שזה קורה בגבעתי ובגולני וזה בסדר".
- בכל זאת, התעקשת לחזור לתפקיד.
"חזרתי לתפקיד אחרי הפציעה בגלל האהבה למה שאני עושה, ואני רוצה להמשיך מעבר לגיל 25, לחזור לגזרה מבצעית, לסגור מעגל".
סרן פז: "אני קצינת מטה בת 24, הכי צעירה במטה החטיבה. כל היתר בני 30 פלוס. שמים 'ילדה קטנה' וקצינים מתחילים לשאול שאלות. ואז אתה רוצה להוכיח, אתה מאמין בעצמך. גם כשאתה יוצא הביתה הטלפון בתוך התנוך, מקפיצים אותך תמיד".
"בצוק איתן התנתקתי מהרבה אנשים שלא היה לי מקום להכיל אותם", היא מספרת. "אני עתידה להשתחרר באוגוסט, חד וחלק, משתי סיבות: הראשונה היא זוגיות וחתונה, והשנייה כי לצערי אני באה מחיל שבו - בניגוד למשל לאיסוף הקרבי או לחיל הרפואה - אין לי הרבה לאן להגיע ולהתפתח בו. לא אהיה רל"שית של אף אחד. לא אהיה קצינת אג"ם במתקן אדם (בסיס עורפי, י"ז). זה הדבר היחיד שעוצר אותי. להיות מ"פ היה השלב האחרון בחלומות שלי. אחריו אני משתחררת".
"מסתכלים עלינו כמו בגן חיות"
מי שנתקלה אחת לכמה חודשים בתגובות פוגעניות מלוחמים היא רב"טית לינוי בן יצחק, התצפיתנית שזיהתה את חוליית המחבלים שניסתה להניח שלושה מטעני חבלה בתחילת השנה, סמוך לחוף, בגזרה הצפונית של גבול הרצועה. מדובר היה בניסיון המשמעותי ביותר לבצע פיגוע נגד כוחות צה"ל אחרי צוק איתן, אך מידע מודיעיני מוקדם וזיהוי של החוליה על ידי לינוי הביאו לנטרול הזירה ללא נפגעים בקרב החיילים, למחבל הרוג ולשניים נוספים מנוטרלים.
למרות ההצלחה המבצעית הזו וקודמות לה על ידי תצפיתניות צה"ל, הדעות הקדומות כלפיהן לא נעלמו. "אנשים חושבים שאנו 24/7 מול מסך", היא מסבירה. "הם לא יודעים שאנו סורקות ומדברות עם הכוחות, שאנו עושות הרבה מעבר. חושבים שאנו דופקות המבורגרים וצ'יפס מול המסך ובגלל זה אנחנו שמנות ועיוורות שצריכות משקפיים. אלה דברים שאנחנו עדיין שומעות כל כך הרבה מלוחמים ביום הראשון שלהם בקו: 'וואו, תראה איך היא יושבת ככה'.
"לפעמים מסתכלים עלינו כמו מבקרים בגן חיות שרואים חיות בכלובים. עומדים מאחורינו 30 לוחמים ואומרים לנו: 'תראי, תראי לנו ערבי'. ואז, חמישה חודשים אחרי זה, לפני שהם עוזבים את הגזרה, הם חוזרים לומר לנו 'תודה. לא יכולנו להסתדר בלעדייך, את עושה את התפקיד הכי קשה בצה"ל'".
מה, גם הפצוע הבא ימות?
סרן רוקח מצאה את עצמה מפקדת על זירות טיפול ופינוי נפגעים בגזרתה שכללו רק אשתקד קרוב ל-200 פצועים, בהם חיילים, אזרחים ישראלים וגם מחבלים שנוטרלו בירי. היא וצוותה היו אלה שטיפלו בלוחמי גבעתי שנפצעו בפיגוע הירי במחסום פוקוס בכניסה לרמאללה.
בפברואר השנה היא הייתה הראשונה להגיע לזירת הדמים בסופרמרקט רמי לוי בשער בנימין, שבו נרצח לוחם הנח"ל ינאי ויסמן ז"ל בדקירות על ידי שני מחבלים. הוא פונה מהזירה על ידי כוחות רפואה אזרחיים וכך גם האזרח שנפצע. פז מצאה עצמה במשימה קשה אף יותר מטיפול בפצוע ישראלי: התקרבות לשני מחבלים במצב אנוש, באישור מח"ט, לאחר שווידאו שהשניים לא נושאים מטען חבלה עליהם.
"הם היו במצב אנוש, מנוטרלים וחסרי אונים", היא מספרת (בסרטון שבראשית הכתבה היא מתארת את הדרמה במלואה). "טיפלנו בהם ופינינו אותם כמה שיותר מהר. התגובות שאתה מקבל בזירה וכמות הקללות שאימא שלי קיבלה שם - זה היה מטורף. אבל אלה הערכים שעליהם חונכנו. זה מעורר רגשות מעורבים כשאתה שומע במצב שכזה קריאות ברקע 'תהרגי אותו'. היו מקרים בגזרה שבהם כוחות ירו על מחבל ואחר כך סחבו אותו באלונקה לאורך שלושה ק"מ".
למקרה אלאור אזריה והירי במחבל הפצוע בחברון היא לא מתייחסת באופן ישיר, אבל אומרת: "ההיגיון המבצעי הוא לטפל במחבלים פצועים ולפנות אותם כמה שיותר מהר. מחבל פצוע הוא עדיין בן-אדם. קיים היסוס רגשי לפני טיפול במחבל, אבל כמפקד במצבים כאלה אתה עושה ראשון את הצעד קדימה".
מה היו הרגעים הקשים בשירות שלך?
"פיקדתי על חילוץ ופינוי 40 הנפגעים בתאונת התהפכות האוטובוס סמוך לכוכב השחר בנובמבר שעבר. הכי קשים המקרים שבהם לא יכולתי להציל פצוע, למשל בפיגועים שבהם נרצחו דני גונן ומלאכי רוזנפלד. זה יוצר תסכול. זה גורם לשאול: 'מה, גם הפצוע הבא ימות?'"
לפנייה לכתב/ת 
