"אישה בשמלה ירוקה": בעקבות האם

תשעת הפרקים שמרכיבים "אישה בשמלה ירוקה" מכנסים אירועים המתרחשים לאורך שנים בתא המשפחתי שבו גדלה המחברת. לוי-ירון, בתה של המשוררת חיה ורד, שבשנות החמישים נחשבה להבטחה ספרותית גדולה ושהפסיקה לפרסם את שיריה, נעלמה מהבמה הספרותית ונשכחה. לוי-ירון חוזרת לבחון את ההבטחה הספרותית שלא התממשה במלואה, ובוחנת את חוויית ההימחקות והשכחה ורישומה המצטבר על נפש האם.

רוצים לקרוא את "אישה בשמלה ירוקה" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

פרק ראשון: קומי, היא אמרה

״קומי,״ אימא אמרה.

״קרה דבר נורא.״

עיני נפקחו.

יצאה לי צעקה קטנה. או שלא. אימא, מכל מקום, לא עשתה שום סימן ששמעה משהו.

״אני זקוקה לך,״ היא אמרה.

התרוממתי על המרפקים, אבל ראשי נשאר איכשהו על הכר.

״השירים שלי, הם נעלמו,״ היא אמרה.

בית החזה שלי קרס, אבל ידי התרוממו מעבר לסדין. ביני לבינה עכשיו טווח אפס. הכי אפס שאפס יכול להיות וכל מה שאני צריכה לעשות זה לסחוט באטיות את ההדק. דרך הסדין. היא אפילו לא תרגיש שיריתי בה, היא אף פעם לא מרגישה כשאני יורה בה וגם עכשיו היא לא תרגיש. יד שמאל שלי תחבק ותנחם אותה ויד ימין תעשה כבר את העבודה, תרוקן בעדינות את המחסנית לתוך הבטן הרכה שלה. אפילו לא אצטרך לעצום עין אחת כדי לקלוע. האהבה היא צלף משובח. אחר־כך אשכיב אותה במיטה ואכסה אותה בשמיכה ואנקה לה את הפנים ואת הכתפיים ואת החזה ומתחת לבתי השחי ואשב לידה עד שתירדם. אני משגיחה עליה כבר שנים. זה התפקיד שלי, להשגיח עליה. אני המשגיחה הראשית בבית הזה.

״נו, את קמה?״ היא גחנה אל פני. נשימותיה הלמו בתוך בית החזה שלי.

אחותי ישנה במיטה הצמודה לקיר. היא נראתה כמו כתם כהה, כמו אגרוף מרוסק. קינאתי בה. רציתי להיות אגרוף מרוסק כמוה. עם אגרופים מרוסקים אף אחד לא מעז להתעסק.

הנחתי את ידי על פי. ״שה־שה... אל תעירי אותה.״

אורו של פנס הרחוב זרם לתוך החדר, ואתו הצל מהצהריים שהטילו פרחי המטפס האדום על רשת החלון.

היא התרוממה מעלי והתרחקה לעבר הדלת.

להבין את העבר

הדלקתי אור במנורה הקטנה על השידה לידי. ברכי הוארו בבת אחת. כדור השינה שלקחתי לא השפיע עליהן. הן זזו, בהתאם לגילן. ביצעו בקלילות את כל העסק הזה של הקיפול־יישור־עמידה עליו הופקדו. ברכיים חכמות שלי, מה הייתי עושה בלעדיכן. רק לפני שעה הצליחה דודתי, שקראנו לה אשדודה כי היא ומשפחתה גרו באשדוד, לגרור אותי מהחצר האחורית של הבית ולהשכיב אותי במיטה. כל הערב הסתובבתי שם בין העצים וחיפשתי אותו, קראתי לו, הפצרתי, התחננתי, אין לי מושג מה עוד עוללתי.

באחת הפעמים, כששוב זינקתי מהשולחן ופרצתי החוצה דרך דלת המטבח, אשדודה כבר לא התקשתה לתפוס אותי. כל תינוק היה יכול לשטח את הסמרטוט שנהיה ממני. היא גררה אותי לחדר, הושיבה אותי במיטה, תמכה בראשי ועזרה לי לבלוע את כדור השינה שהביאה. ״את צריכה להיות חזקה, יש לך תינוקת לטפל בה,״ היא אמרה. נרדמתי לה בין הידיים. זה היה מוזר כי בחיים אני לא נרדמת לאנשים בין הידיים. להירדם אני צריכה לבד, נפרדת ומובדלת מכל מי שבמשך היום נחשבים לאהובי נפשי. אהובי נפש הם שומרי הראש הכי מסוכנים בלילות.

אימא לא פנתה ימינה לכיוון החדר שלה, אלא שמאלה, לחדר הסמוך, החדר שלו, שבשש לפנות ערב יצא ממנו בפעם האחרונה. 'אני הולך לעשות שהחיינו בים,' אמר לה ונעלם בדרדור אחורי בשביל המוביל מן החנייה אל הכביש.

אבא עבר מהחדר שנקרא ״חדר העבודה של אימא״, שבו גר כל השנים, אל החדר הזה. שנכנסתי אליו ילדה ויצאתי ממנו אישה. שבוע אחרי החתונה שלי פינה את תכולת המגֵרות שלי לקרטונים ואִפסן אותה במזווה. 'בכוונה,' הוא אמר לי, 'שלא יהיה לך לאן לברוח.' לברוח? לא חשבתי על הרעיון הזה עד לאותו רגע, אבל ברגע שהמילה יצאה מפיו, הבנתי שחשבתי על זה כל הזמן ושזהו, החגיגה נגמרה, אין ולא יהיה לי עוד חדר עם חלון שממנו אוכל לצאת בקפיצה ולרוץ במורד הרחוב עד כביש החוף ומשם לאורך שביל הכורכר החולי עד הים. יהיו לי חדרים אחרים וחלונות אחרים, חלקם גדולים ומרווחים יותר, אבל לשום חדר לא יהיה חלון שאפשר לראות דרכו את הים גם כשהתריסים שלו מוגפים.

ריח של סיגריות ברודווי, הסיגריות שלה, עמד שם. המאפרה הגדולה המסולסלת מאיטליה, שלתוכה אבא רוקן את טבק המקטרת, הוזזה אל קצה השולחן. המיטה שבצהריים עוד נמנם בה, פינוק שהרשה לעצמו בחודשי החופש הגדול, הייתה סתורה, ופינת המזרן, מהצד של הראש, נחשפה. אבא לא ניגב אבק, רק בחש עליו עם סמרטוט מלמעלה בשביל הרושם החיובי הכללי.

האבק הצטבר בשכבות שקופות על שעון הקיר השוויצרי ועל פסלון הנחושת של מגדל אייפל שהיה שייך פעם לאחיו רפאל שמת בודד וערירי בכורסה שלו בקיבוץ ועל התמונה של סבתא אמליה שצולמה כשהשתחררה מבית החולים של הצלב האדום אחרי המלחמה ובין המקטרות הישנות והעטים והעפרונות והניירות וחשבונות הבנק והמטבעות הזרים שאסף. בפינת התקרה מעל המיטה התערסל בין קוריו עכביש. 'שלא תפחידי לי את העכביש,' היה מזהיר אותי כשניסיתי להעביר סמרטוט בחדר שלו, 'הוא רגיש מאוד.' הוא ידע על מה הוא מדבר. העכביש עשה תנועות היסטריות באוויר. הפלישה שלנו הבעיתה אותו. הוא לא היה רגיל לנשים בחדר שלו.

זו סצנה מעניינת, אם חושבים על קולנוע אירופי למשל. הליהוק נכון, האישה הצעירה, האישה הבוגרת, שתיהן בעלות קווי מתאר דרמתיים, מובחנים, אפשר להדגיש אותם בעזרת האורות, הצללים, להמשיך בתנועת מצלמה מן הפנים אל החוץ — מרפסת, מדרגות המוליכות לרחוב, תיבת דואר תלויה על עמוד חלוד, בהחלט מומלץ להתעכב עליה לשנייה נוספת, על התיבה הזאת.

תיבות דואר הן תיבות תהודה סמליות, מרמזות על קשרים מסתוריים, על ציפיות, על אכזבות, סודות. האוויר בחדר חם ומלוח, את זה אפשר להבין מפנייך החיוורים והמיוזעים שנצמדים לרשת החלון בעָצמה שמאיימת לקרוע אותה. שלא לדבר על המוזיקה העמומה, המתנשמת ברקע. החיים שנכחו כאן, השנים, הימים, הרגעים, ניצודים על־ידי העדשה הדמיונית בקלות יחסית. ההיעדרות היא בחזקת צל קל בינתיים. היא תגיע אחר־כך, לא תוותר על שום צעד בכוריאוגרפיה המוכרת הזאת של האין, אבל נכון לרגע הזה מדובר במלאות־חיים שניזונה עדיין מכוחה הקודם, האיש שטבע בים עדיין כאן, זה החדר שלו, הנה המיטה, השולחן, הכיסא, המקטרת, זה הריח, זה העכביש, זו הגופייה שהושלכה על הכיסא. הוא רק יצא לרגע מהחדר. זה קורה. קורה שאנשים יוצאים לרגע מהחדר.

אחר־כך במשך ימים וחודשים יתמלאו הפרטים, מי מצא אותו, מי דיווח, מי זיהה, מה באמת קרה, הפרטים יקבלו חשיבות מצטברת, ילוו את סיפור חייך לכל אורכו, אבל באותו רגע, אם אפשר לקרוא לזה רגע, כשאת נכנסת אחריה לחדר שלו, ישנו רק הים, מילה חד־הברתית, אי־אפשר לחלק אותה להברות, אי־אפשר לחלק ים להברות, והים הזה מציף לך את המוח. הוא לא נושם, המוח שלך, גם את לא, גם החדר, ואת עומדת ושואלת את עצמך אם תוכלי להתגבר על זה אי פעם. בעצם, רק על זה את חושבת, שאת לא בטוחה שתוכלי להתגבר על זה אי פעם. הגוף שלך משיל את הבשר שמלפני האסון במהירות מטורפת, העיניים שלך מתרחבות, מתפשטות לך על כל הפרצוף, את לא חושבת על כאב, את חושבת על הנשימה הבאה. איך מגיעים מפה אל הנשימה הבאה.

״מהלילה הזה החדר שלו הוא החדר שלי,״ אימא שלך מודיעה לך.

כאב חד מפלח את הרקה שלך, מצד שמאל, הצד שפונה אליה. על מה היא מדברת? החדר עוד חם. המיטה. השולחן. הכול חם. בפינת התקרה, מעל המיטה, מתנדנד העכביש התורן. הוא מגדל אותו. הוא מגדל עכבישים. דופק מסמרים בקירות כדי לעזור להם למתוח את רשתות הקורים שלהם. הרשתות מתנדנדות מעל המיטה שלו, נקשרות ונפרמות לפי חוקים מתמטיים שהוא עוקב אחריהם בעונג. העכביש הוא הקמיע שלו, נושא לבדיחות משפחתיות. עכשיו את מגלה שהעכביש השתנה. הוא נראה מכווץ, מובס. הוא מתפוגג במהירות מול עינייך. את מרגישה איך הקורים שלו נדבקים לך לעיניים. את לא מסתכלת עליה, רוצה להרוויח עוד קצת זמן. את בתפקיד, גם הלילה הזה את בתפקיד. לכל אחד במשפחה יש תפקיד, ויתמות פתאומית היא לא תירוץ להשתמט ממנו.

היא התיישבה בכבדות על המיטה שלו.

״מהלילה החדר הזה הוא שלי, אני עוברת לכאן,״ היא אמרה.

״טוב.״

יצא לי קול מהבטן, כאילו בלעתי את עצמי.

״אני רוצה להרגיש אותו קרוב אלי.״

״בסדר.״

בין ירייה לירייה אני ילדה טובה.

ניגשתי לחלון. החוץ תקע בי עיניים סוּמוֹת. ניסיתי לזהות בו סימני טביעה ולא ראיתי כלום חוץ מצלליהם של הברושים שאבא שתל כדי לחצוץ בינינו לבין השכנים ושעם השנים הפכו לחומה גבוהה וסבוכה שחסמה את האור שהציק כל־כך לעיניו בקיץ.

״הארגז,״ היא אמרה, ״אני רוצה שתפתחי את הארגז.״

״מה?״

״הארגז במרפסת, אני רוצה שתפתחי אותו.״

זה לא היה משפט פשוט, גם לא משפט מורכב, זאת הייתה מטפורה ענקית, ושתינו ידענו את זה. בגלל השירים. בגלל ששירים שהוכנסו לְארגז לפני עשרים שנה ולא הוצאו ממנו מאז, הם עניין מסוכן. הם מתחילים כמו שהמדינה הזאת התחילה, בדימויים יפים ותמימים — ״מִרְבַּץ הָרִים״, ״שְׁבִיל אֹפֶק מִתְגַעְגֵּעַ לַחֲבֹק שׁוּלֵי זָהָב בַּכְּחוֹל הַמִּתְבַּדֵּר״ — ומתפשטים במשך השנים לתוך הבית, ממלאים את המטבח, את פינת האוכל, את סל הכביסה, את ארון המצעים והמגבות ואת ארונות הבגדים והבוידם, ומשם על פני הארץ כולה. הם ילדות שלמה, ארץ זרועה אבק משוררים, האבק הכי אינטימי שאני מכירה.

קולי צלל מטה. בקו ישר.

״אבל אין לנו אור במרפסת. כבר שנים שאין לנו אור במרפסת, אימא.״

איזה תירוץ עלוב.

לא היה דבר קל מזה, לצאת למרפסת ולפתוח את הארגז. גם בלי פנס, בעיניים עצומות. מהיום שעברתם לבית מול הים אתם יחד, את והארגז. בעיקר בקיץ, רגל פה רגל שם על מעקה המרפסת, הים רובץ מולך, האוויר כבד, מזומזם, אפילו קצת תפל, וצריך לעשות משהו. אבל מה, מה בדיוק? הארגז. הארגז שהגיע ביחד עם סבתא שלך באונייה ושאבא העמיד במרפסת כי לא ידע מה לעשות בו. ארגז ספון־עץ, כמו שאומרים, מוברג היטב בכפיסי מתכת משובחים שהחלידו מזמן.

בהתחלה את משחקת קצת עם המנעול הכבד שלו, מגרדת את החלודה בציפורן, את לא באמת רוצה לפתוח אותו. פתחת אותו אתמול ופתחת אותו שלשום ולפני שבוע, ובכל פעם הרגשת לא טוב, משהו גירד והציק והדביק לך לפרצוף את ההבעה הנעלבת והנפוחה שאימא שלך אומרת שיש לך לפעמים עד עצם היום הזה, ״תסלקי כבר את ההבעה הנעלבת הזאת, היא לא מתאימה לפרצוף שלך,״ היא אומרת, אבל עוד לפני שאת יודעת למה ואיך, את כבר פותחת את הארגז, ומיד, בפעם המי יודע כמה, הבטן הצהובה שלו נחשפת לעינייך.

אנציקלופדיה ״קורות עולם״ והכרכים הישנים של ״דבר לילדים״, שבאחד מהם אימא שלך פרסמה סיפור על הכלב ערמון שייעודו בחיים היה להתגנב מאחורי חתולים אורבים ולתלוש להם את הזנבות הזקורים שלהם, עד שחתול אחד, פיקח במיוחד — שכחת את שמו — החליט ללמד את ערמון לקח אחת ולתמיד, ובפעולה זריזה ומתוחכמת הצליח להיתלות על זנבו הקצר ולהפחיד אותו עד מוות, שיידע לו מה זה להתעסק עם זנבות שהוא לא מבין בהם כלום. בין הכרכים וגזרי העיתון מצטופפות גם המחברות השחורות של אבא שלך, יומני הנעורים שלו. בגרמנית. שהתחיל לכתוב בגרמניה והמשיך לכתוב אותם בארץ, עד שלמד עברית.

את אוספת אותן ראשונות אל חיקך, ונושמת עמוק. את לא יודעת למה אבל נדמה לך שיותר מכל הדברים שנמצאים בתוך הארגז, דווקא המחברות של אבא שלך הכי זקוקות לחיבוק שלך. אולי בגלל כתב היד שלו שכאילו נשאר מאחור בלי הורים איפשהו. את עוצמת עיניים ונושפת עליהן את לחש הכשף שלך. הלחש הזה הוא לא מקורי. גנבת אותו מסרט שיודע להפוך דלועים לכרכרות וילדות מלוכלכות לנסיכות מבושמות. אולי בעזרת הקסם המוצלח הזה תצליחי לתרגם את המחברות השחורות של אבא מגרמנית לעברית ולקרוא מה כתוב בהן. הקסם לא מצליח לך. הגרמנית נשארת סגורה, והעברית מרחפת על פני השורות ואין לה איפה לנחות.

את מרגישה משהו כמו חור גדול בצלעות. כמו רעב שאי־אפשר להשׂביע אותו ורוצים להקיא ממנו. את מחזירה את המחברות למקומן. בפינה, ליד המחברות, מקופל המעיל הישן שסבתא שלך לבשה כשירדה מהאונייה בנמל חיפה. את מרחרחת וממשמשת אותו. איך זה שכל האנשים המבוגרים שירדו מהאוניות באותם צילומים ישנים של סבתא, לבשו מעילים כבדים באמצע הקיץ? באמת זה מה שאנשים לבשו אז בימים החמים? את דוחפת את זרועותייך לתוכו ותוך שנייה מסתחררת מחוסר אוויר. נדמה לך שהמעיל משחק אתך משחקים, לא ברור לך מי לובש את מי, את אותו או הוא אותך, חם ועייף לך, את נחלצת ממנו, שומטת אותו לרצפה וממשיכה לנבור בארגז. את יודעת לאן את חותרת. מתחת למקום שבו מאופסן המעיל מתחילים השירים של אימא שלך ולא נגמרים לעולם.

ערֵמה של פנקסים ומחברות וחבילות של דפים צהובים מחוספסים וריח של אבק וסיגריות שאת מכירה מחדר העבודה שלה שאף פעם היא לא כתבה בו, עם כניסה נפרדת ואשנב (את אוהבת את המילה הזאת, אשנב) שנפתח למטבח כדי להכניס ולהוציא משם את ספלי הקפה השחורים שלה ואת המאפרות שקבורות מתחת לאינספור בדלי סיגריות שבלעדיהן משוררים לא יכולים לכתוב אפילו פסיק אחד. בכל פנקס ועל כל דף נפרד יש שיר או התחלה של שיר או סוף של שיר אחר.

את מדפדפת, מעבירה, מערבבת, כמו במשחק קלפים. חלק מהשירים כתובים בכתב ידה של אימא שלך וחלק מודפסים במכונת כתיבה. את אוהבת את כתב היד של אימא — זקוף, ברור, האותיות נראות כמו פרחים שפוזלים לשמים. אבל יש גם דפים עם שירים אחרים. מקושקשים, מחוקים, מוכתמים, שלצדם המון הערות קטנות בכתב יד זבובי וקטן שלפעמים גדל מאמצע הדף ולפעמים סוטה הצִדה באלכסון לצד האחורי שלו. את מתרכזת בהם, מנסה לא להתבלבל. כל־כך הרבה מילים ששייכות למילים ששייכות למילים אחרות. זיתים על גבעות וזרזירים על עץ וכפר נטוש וצאלה ודקל אצל הכנרת ופרדס בשקיעה ונגב ואור במרחקים ונטיפים ודם בגיאיות ופלדות. פלדות? מה זה פלדות? ידייך מזיעות. את מערבלת את הדפים בקוצר רוח והם צונחים ומתפזרים על הרצפה סביבך. נמלים וג'וקים וחרקים ורמשים נפלטים מתוכם ומתחילים לזחול לכל עבר בבהלה על הבלטות המאובקות. מאיפה הם הגיעו אלה? גם כן מהאוניות, או שבכלל הבאנו אותם אתנו מהקיבוץ?

אחרי שעה את מחזירה הכול לארגז וסוגרת את המכסה בחבטה. כמו בכל פעם אחרי שאת מתעסקת עם הארגז, את נהיית עצובה נורא. את יודעת: משהו מאוד לא בסדר פה. אבל מה בדיוק לא בסדר — את זה את לא יודעת להסביר לעצמך. את מנסה לא לדאוג. בסופו של דבר ארגז הוא לא בן אדם. וגם שירים הם לא בני אדם. לשירים, אם סוגרים עליהם חזק את המכסה, לא צריך לדאוג. את מתיישבת על מעקה המרפסת ובוהה בים שנוסע עם הכביש המהיר מתל אביב לחיפה ומחיפה לתל אביב. הים מרחוק מנצנץ כמו זכוכית כחולה ואי־אפשר לדעת עליו כלום חוץ מזה שהוא ים. מרגיע לדעת שים הוא לא יבשה. שכל הזמן ים הוא ים.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן