שובו של הרעם: אוקלהומה מחפשת תהילה
שנה אחרי שנשארו מחוץ לפלייאוף בגלל הפציעה של קווין דוראנט, הת'אנדר שוב נאבקים בצמרת המערב. השאלה היא אם הכושר המצוין שלו ושל ראסל ווסטברוק, לצד צוות משלים משתפר, יספיקו כדי להחזיר את הקבוצה למאבקי האליפות כמו בעבר - או שסן אנטוניו כבר תהיה גדולה עליה בחצי הגמר?
שימו לב לגרף ההתקדמות/נסיגה המוזר של אוקלהומה סיטי, מאז שהסוניקס עבור מסיאטל והפכו לת'אנדר. ב-2010 הקבוצה הצעירה והמוכשרת הגיעה לראשונה לפלייאוף והפסידה בסיבוב הראשון ללייקרס. שנה חלפה והת'אנדר זינקו לגמר המערב, שם נכנעו לדאלאס. ב-2012 הגיע גמר הפלייאוף הראשון, שהסתיים בהפסד כואב למיאמי.
זו הייתה נקודת השיא, ואחריה התחילה ההידרדרות. ב-2013 הקבוצה לא הסתדרה בלי ראסל ווסטברוק הפצוע והפסידה בסיבוב השני לממפיס. שנה לאחר מכן היא חזרה לגמר המערב, אבל סן אנטוניו הייתה גדולה עליה. בעונה שעברה, בה ווסטברוק נותר לבד בלי קווין דוראנט הפצוע, הת'אנדר החמיצו את הפלייאוף.
גרף העלייה היה אמור להסתיים באליפות. אחרי אותה אכזבה ב-2012, הת'אנדר היו צפויים לחזור חזקים ומנוסים יותר ולהשלים את ההשתלטות על הליגה, עם השילוב הפנטסטי בין שני הסופרסטארים שלה. זו לא הייתה גולדן סטייט, אבל בתחילת העשור בהחלט היה מדובר בכוח מלהיב ואנרגטי שסיפק חוויית צפייה.
אבל הדברים נתקעו. אחרי אותו גמר פלייאוף, ג'יימס הארדן ויתר על תפקיד הכינור השלישי והלך לנהל קונצרט משלו ביוסטון. דוראנט, ווסטברוק וסרז' איבקה התחילו להיפצע בתכיפות גבוהה מדי. הרמה של השחקנים המשלימים, אותם שמות אפורים שסקוט ברוקס הוציא מהם המון - כמו קנדריק פרקינס ותאבו ספולושה - הלכה וירדה והם נשלחו למקומות אחרים. מאותו סגל נשארו בקבוצה רק חמישה שחקנים: שני הכוכבים, איבקה, הגבוה הוותיק ניק קוליסון והסנטר נאצר מוחמד שהלך וחזר. בלי הארדן, הקבוצה הפכה לאט לאט מכזו שמחפשת לשדרג את הסגל בשביל לקחת אליפות, לכזו שצריכה לבנות אותו מחדש.
והבנייה הזו הוכתרה ככישלון חרוץ. הרגעים הטובים ביותר של הת'אנדר היו כאשר הארדן שיחק בקבוצה וסיפק אופציה נוספת כשחקן השישי. מאז היא מחפשת בנרות עוד מישהו כמוהו שייתן את הערך המוסף ליכולת של שני השחקנים המובילים, ולא מוצאת. לזמן מסוים היה לה את רג'י ג'קסון שנתן מספרים יפים, אבל גם הוא כבר עזב בשביל לקבל תפקיד משמעותי יותר בדטרויט.
אבל העונה הנוכחית הראתה שוב זינוק בגרף. אחרי נקודת השפל של החמצת הפלייאוף, פתאום אוקלהומה סיטי היא שוב קבוצה שצריך לדבר עליה. עוד מוקדם לומר אם זה הצעד הראשון בהתקדמות הדרגתית אל עבר התואר, התברגות מחודשת בצמרת המערב ששוב תסתיים בידיים ריקות או סתם הבלחה לא משקפת, אבל אי אפשר להתעלם מכך שלת'אנדר יש עוצמה.
בעיקרון, זה המינימום לו אפשר לצפות כאשר ווסטברוק ודוראנט שוב משחקים יחד. אחרי שהופיע 27 פעמים בלבד שעברה, דוראנט חזר כשיר, ושמח לראות שחברו הטוב הרים את הרמה עוד יותר. כי בעוד דוראנט חזר למספרים שאיפיינו אותו לאורך הקריירה ואפילו השתדרג בריבאונדים (8.2 בעונה הסדירה, הממוצע הגבוה ביותר שלו), ווסטברוק סיים את העונה עם ממוצעי דאבל-דאבל - 23.5 ו-10.4 אסיסטים - והשיג לאורכה מספר מדהים של 18 טריפל-דאבלים. זה לא שהוא הפך לשחקן אחראי יותר, כי ווסטברוק בלי איבודים זה לא ווסטברוק, אבל יש בו בגרות שונה שהופכת אותו ליעיל יותר.
והלילה (ש') שניהם יתחילו להתמודד עם האתגר הגדול ביותר שלהם העונה - סדרה מול סן אנטוניו. הם מסוגלים בהחלט לתת פייט לספרס, כפי שיעיד מאזן 2:2 במהלך העונה, אבל זו הייתה שנה יוצאת דופן של סן אנטוניו, שעוברת בצורה מושלמת את חילופי הדורות בקבוצה. נראה שהשנייה במערב פייבוריטית מול השלישית, בטח לאור העובדה שהפסידה רק משחק בית אחד כל העונה (לגולדן סטייט). אבל אל תזלזלו בת'אנדר, אפילו לא לרגע. אולי בגלל שמאז שהקבוצה הגיעה לשיאה קרו כל כך הרבה דברים בליגה - כמו החזרה של לברון ג'יימס לקליבלנד והעלייה של הווריורס - קל היה לשכוח עד כמה היא טובה. והיא שוב כאן.
אבל השאלה המקורית, שמלווה את הת'אנדר לאורך כל התקופות המוצלחות והפחות מוצלחות, תופסת גם כאן. האם הצוות המסייע טוב מספיק בשביל שאוקלהומה סיטי תחלום על גמר המערב? הוא בהחלט הספיק ל-1:4 קליל על דאלאס בסיבוב הראשון, אבל היריבה לא הייתה בדיוק מקרה מבחן מייצג. מעניין להביט על התרומה של הצוות ב-2012 לעומת היום, ולראות עד כמה הוא מוריד עומס מהמובילים.
כמובן שאי אפשר לערוך השוואה מושלמת, כי השחקנים השתנו, אבל המספרים מרתקים. קודם כל, אוקלהומה סיטי של השנה היא קבוצת התקפה משודרגת לעומת 2012. בדרך לגמר ההוא הקבוצה קלעה 103.1 נקודות בעונה הסדירה ו-101.3 בפלייאוף. השנה מדובר ב-110.2 בעונה הסדירה, ולא פחות מ-112 נקודות למשחק בסדרה מול דאלאס, וזה עוד עם 84 הנקודות במשחק השני שהורידו את הממוצע. אלה מספרים הכרחיים כדי להתמודד כמו שצריך במערב.
מבחינת השחקנים עצמם, בואו נתחיל מדוראנט ומווסטברוק. ההרמוניה ביניהם בפלייאוף מופלאה עד כה, 26 נקודות לכל אחד. אבל שימו לב לדמיון המדהים בין שאר הנתונים - בפלייאוף 2012, בעונה הסדירה של אותו מסע ובעונה הנוכחית, החלוקה ביניהם כמעט קבועה - 23.6:28, 23.1:28.5, 23.5:28.2. כאילו לא עברו ארבע שנים, המספרים נשארים כמעט זהים, כשדוראנט תמיד קולע מעט יותר. כשהוא יורד בנתונים, כמו בסדרה מול דאלאס, הם עולים בהתאמה אצל ווסטברוק. עליהם אפשר לסמוך.
מה זה אומר? שהעלייה הניכרת בנקודות שקולעת הקבוצה מגיעה ממקומות אחרים, וזה צריך לעודד את בילי דונובן, מאמן המכללות המעוטר שהגיע השנה לאוקלהומה סיטי כדי להחזיר אותה לטופ. לאותו גמר מול מיאמי הת'אנדר הגיעו למרות תרומה היקפית חלשה מאוד. הארדן היה השלישי בממוצע הנקודות עם 16.3, איבקה קלע 9.1, ושאר השחקנים לא היו רלוונטיים.
הפעם זה נראה אחרת, כשהשינוי המשמעותי הוא בעיקר בצבע. אם בעבר הת'אנדר העלו בעמדת הסנטר את פרקינס, לא בדיוק חיה התקפית, הפעם יש לדונובן סיבה לבקש להכניס כדורים פנימה. הטורקי אנס קאנטר היה נפלא בסדרה נגד דאלאס (15.2 למשחק), וגם במהלך העונה היה טוב עם 12.7. התפקיד של איבקה גדל עם השנים וגם הוא קולע מעל 12 למשחק, וסנטר נוסף, סטיבן אדאמס, השתדרג בהיבט הזה בעונתו השלישית בליגה וסובב את הממוצע הדו-ספרתי. כל אלה כבר מהווים התקדמות, וזה עוד לפני שדיברנו על הסקורר דיון ווייטרס שעולה מהספסל וקולע 11 נקודות למשחק בפלייאוף.
שם המשחק הוא אופציות. מול ההגנה הטובה בליגה, שתגיע מוכנה לדוראנט ולווסטברוק, חייבים להגיע עם ארסנל עשיר. מצד אחד, לא מדובר בפנומנים כמו הארדן, אבל לאוקלהומה סיטי יש היום יותר כלים שאפשר לצאת איתם לקרב כזה.
הליגה השתנתה מאז 2012. הסגנון אחר, הקבוצות הדומיננטיות (פרט לסן אנטוניו) התחלפו. המערב, וזה בטוח, הוסיף לעצמו איכות ולת'אנדר יהיה קשה הרבה יותר לפלס את דרכם לשלבים המתקדמים. אבל רגע לפני הקפיצה למים העמוקים, צריך לתת להם את הכבוד על כך שיצאו מהמשבר וחזרו לימים היפים - גם אם לא מדברים עליהם מספיק בגלל קבוצות מתוקשרות יותר. וחשוב גם לציין שההצלחה הנוכחית חשובה - כי לאוקלהומה סיטי לא יהיה פשוט לשמור על דוראנט הקיץ, כשיהפוך לשחקן חופשי, בלי שהוא ירגיש שיש לו סיכוי להשיג טבעת שם.
לפנייה לכתב/ת 
