הכלל הראשון בסטוצים הוא שאסור להתאהב
למה? כי אז כל ה"חוזה" קורס אל תוך עצמו, והגלגל מתהפך. אדישות הופכת להשתוקקות, חרמנות לכמיהה. פתאום מפריע לי שהוא עלול להכיר מישהי אחרת. למעשה, רק המחשבה עושה לי חשק לתלוש לה את השערות
עוד יום הופך ללילה ולא הצלחתי לכתוב אף מילה לעבודת הסמינריון שלי. אני משלימה עם השקיעה, מדליקה את הקומקום (שוב) וחוזרת למחשב. מאיה, להתרכז. אני מתחילה להקליד, אך המילים יוצאות בקושי. הקומקום שורק בעצלתיים, מישהו צופר בחוץ. מאיה, להתרכז! ואז, אחרי שכבר נחלצים כמה משפטים חסרי ישע, אני מקבלת הודעה בטלפון. אני מזנקת. התראה מטינדר. יש! אין הסחת דעת נפלאה מטינדר!
"היי", אלמוני רושם לי על הצג.
"היי בחזרה", אני עונה ומפרגנת בסמיילי.
"אני ניר".
"אני מאיה".
שתיקה. מה כותבים עכשיו?
"ממה אתה מנסה להתחמק בזמן שאתה מסתובב בטינדר?" יוצא לי לבסוף.
"שאלה טובה. אני מתחמק מעבודה. ואת?"
"עבודה לאוניברסיטה. צריכה להגיש אותה בסוף ינואר".
"אה, אני שמח לעזור. אפשר להתקשר?"
כמה קל, כמה נוח. עוד חלון נפתח בדפדפן האי-זוגי שלי. בטלפון אני פוגשת בקול עמוק, בטוח. ניר עובד ביהלומים, מה שמוסיף לו גוון מעט אפלולי בעיני רשת רוח שכמותי. "אז תגידי, את רוצה להיפגש?" הוא שואל ובראשי אני כבר שואגת: כן, מ א ו ד ! ! ! אני אעשה הכל (הכל!) כדי לברוח מהעבודה המקוללת הזו, במיוחד אם זה כולל מפגש עם גבר זר ואפלולי.
עוד באותו הלילה אני פוגשת את ניר-יהלומים בפאב פלורנטיני אפלולי גם כן. שש כוסות הקפה של היום (!) הטעינו את הגוף שלי בחרדה חושית איומה, ואני הרבה יותר מדי מודעת לעצמי, נאבקת להסתדר על כיסא הבר. הוא, מצדו, דווקא מחייך בנינוחות, מבט עמוק ניגר מתוך עיני הדבש שלו. זיפים מתגרים מאשרים את הקביעה ש...וואו, יש לי עסק עם חתיך אמיתי!
"כיף שזה הסתדר, להיפגש היום", הוא קובע ומלטף את הזיפים.
"נכון. הספקת לסיים את מה שהיית צריך בעבודה?"
"לא. ואת?"
"ממש לא".
שתיקה. מלצרית מתזמנת את כניסתה ברגע המושלם. בינתיים הוא מגניב אליי מבט סקרן, אבל מרוחק. מבוכה. האויבת הזדונית של הדייטים. וחבל, כי הוא כל כך מושך שפשוט אין אופציה שלא יקרה כאן כלום. אז אני מנסה להפר את השתיקה עם קצת סמול טוק.
"אז מה אתה אוהב לעשות?" אני תולה את תקוותי בשאלה בנאלית.
"כל מיני דברים", הוא תולה אותי לייבוש ואז מתעשת. "אני ממש אוהב לגלוש. ניסית פעם?"
"לא. אני מפחדת מהים, אבל כבר הרבה זמן חושבת לנסות".
שתיקה.
מכאן השיחה מתחילה להרגיש כמו משחק רמיקוב. אני נכנסת לדברים שלו יותר מדי, הוא מספר בדיחות שאני לא מבינה. אנחנו מנסים לנווט את עצמינו, וזה מרגיש כמו להעביר אוטובוס בשוק מחנה יהודה. ואז זה מתחוור לי: הוא לא ממש כוס התה שלי, ולפי התשובות החפוזות והבלתי מתעניינות בעליל שלו, זה הדדי. ולמרות זאת, המשיכה המינית בינינו חסרת רחמים. אכזרית. את מבט הזימה הזה אני מכירה היטב: "אני אמשיך לפטפט, אבל שתדעי שאני כבר מזמן מוכן ללכת אתך הביתה", ולי נותר רק להנהן בהסכמה ולהיכנע להורמונים הדביקים ששוטפים את לחיי.
הכוסות מתרוקנות ואז קורה מה שתמיד קורה כשיש סתירה ברורה בין משיכת אנוש כללית לזו המינית: סטוץ. קרי, מפגש חד פעמי הכולל עוצמות שונות של התגפפות. ולעיתים, בעזרת השם, הזדווגות נמרצת. נחושה בדעתי לא להישאר לישון (וזה נושא לטור אחר לגמרי), אני תופסת מונית הביתה, מרוצה ומסופקת מאירועי הלילה. היה כל כך כיף, ובעצם, אין סיבה לא לפגוש אותו שוב, נכון? ואכן, כמה ימים מאוחר יותר אנחנו קובעים להיפגש, אך מוותרים באלגנטיות על הפאב לטובת סרט בבית. שזה כמובן עוד שם קוד להשתגלות נמרצת.
"היי", אני אומרת ונכנסת לחדר-סלון. "היי, יפה" הוא אומר וכורך סביבי את זרועות הדוב השריריות שלו. אנחנו נשארים ככה כמה שניות, בחיבוק בליץ אינטנסיבי. ואז בקבוק יין נפתח כאילו מעצמו. סרט (שלא נצפה בו) מופעל במחשב והערב גולש באיטיות במורד גופינו. וכיף. מה זה כיף? ניר הוא ספינת תענוגות שאספה אותי ממי בדידותי העכורים. מאוחר יותר, הוא מעגל את עצמו לכדי כדור ונרדם, יד אחת שלו עדיין מחזיקה בשלי. אני בשולי ההירדמות, טבעית, נוחה, אבל משהו בראש מאותת לי לחזור הביתה. לא הייתי רוצה להפר את הסטטוס המדומיין שהולך ומתהווה ביני לבינו. ואולי, ביני לביני.
עוד כמה שבועות חולפים בעצלתיים, החורף מתחלף באביב (עבודת הסמינריון אגב, טרם הוגשה), והסטטוס קוו בינינו נהיה לחוזה-לא-כתוב של ממש. לילות רעננים משותפים נשזרים בעלילה שלנו, כשהודעות בודדות בלבד מפרידות ביניהן, בפרקי זמן משתנים. ולא, זה לא מפריע לי. להיפך. זה פשוט. נוח. מים שקטים.
ואז מגיע ליל הסדר.אני מגיעה אליו מפוצצת מהארוחה. "היי", אני אומרת ונכנסת לחדר המוכר. "היי, יפה", הוא אומר וכורך סביבי את הזרועות הדוביות כמו בטקס קבוע. אני מורידה את הסנדלים, והוא מתיישב לידי ומספר קצת על הדודים ועל אסון האפיקומן. ואז אני מחבקת אותו שוב, מאמצת את חום גופו אליי. זרמים תת קרקעיים מתחילים לזרום כמו תמיד, אבל משהו מרגיש אחר, ביתי (ובואו נודה, ערב ליל הסדר הוא לא הזמן המתאים ביותר לסטוץ, כשהבטן כבדה וא-מינית).
סרט כלשהו מתחיל על המחשב ואנחנו שומטים את עצמינו על המיטה בחופשיות, בהסבת שמאל. אנחנו שוכבים, אחד ליד השני, בבגדים, נכרכים כמו בייגלה (זאת אומרת, כמו מצה כשרה) והראשים שלנו מבצבצים החוצה כדי לצפות בסרט. באמצע הסרט הוא מתכדר ונרדם עם הידיים כרוכות סביבי. ואני... אני לא הולכת לשומקום. נעים לי פה עם ניר-יהלומים שלי, שותף ענוג, בן זוג ללילות שנהיו הרבה יותר חמימים מאז שהוא נכנס אליהם. הלב שלי נמשך אליו, מושך אותו צמוד אליי. אוי לא.
נורת אזעקה נדלקת בראשי ההלום עייפות ויין - זו הפרה בוטה של החוזה שלנו. מה פתאום "בן זוג", הרי זה סיפור "לא רציני" מהזן המשובח ביותר. מאיה, לכי הביתה, אני אומרת לעצמי, כמעט נוזפת. אבל העיניים נעצמות מעצמן, והדאגות מתפוגגות לתוך חלומות. בשנותיי למדתי ליהנות מהפתעות, אבל ההפתעה הזו מחרידה אותי לגמרי. ואם יש משהו שלמדתי מהניסיון המועט והמפוקפק שלי בסטוצים, הוא ש:
א. תמיד להשתמש בקונדום, ילדים.
ב. אסור להתאהב.
למה? מה, זה לא ברור? כי אז כל ה"חוזה" קורס אל תוך עצמו, והגלגל מתהפך. אדישות הופכת להשתוקקות, חרמנות לכמיהה. פתאום מפריע לי שהוא עלול להכיר מישהי אחרת. למעשה, רק המחשבה עושה לי חשק לתלוש לה את השערות ולגלגל אותה כפותה ליאור. כלומר, לירקון (וואו, אפלולי).
ביום למחרת אני לא מצליחה להירגע. מגיעה שעת צהריים, והוא לא כתב לי עדיין כלום. שזה בעצם... לא מוזר בכלל. איזה עולם מתעתע הוא עולם הסטוצים! והמשיכה - בכלל, איך אפשר להבדיל בין מגע למגע, רגש לרגש, משיכה להתאהבות? הכל מתערבל ביחד שם במיטה, קורס אחד לתוך השני ונהיה לאחד. אני מדליקה את הקומקום וחוזרת למחשב, נחושה בדעתי להתרכז. זה כל כך עצוב כשהפשוט הופך למסובך. הקלילות זולגת מהלב כמו ארטיק נמס, ונשארת רק אכזבה דביקה. ואז אני מקבלת הודעה בטלפון. זה הוא, ניר-יהלומים שלי.
"מה עושה?" הוא שואל.
"עובדת", אני משקרת. "ואתה?"
"גם, על המחשב".
שתיקה. מה שואלים עכשיו?
"סתם..." הוא כותב. "התגעגעתי".
לפנייה לכתב/ת 
