ארוס רמצוטי בהופעה: באנו, נמסנו
עם קול יציב ובוטח והיסטוריה של 30 שנות אצטדיונים, נחת הסופרסטאר האיטלקי ארוס רמצוטי לראשונה בישראל והמיס את הקהל התל-אביבי. בין גרסת סקסופון עולצת של "התקווה" לסלפיז עם צעירות בבנדנות Eros ששאגו במושבים הקדמיים, היו שם כל הלהיטים (כן, גם ההוא מ"Hitman7"), ואווירת אירופה סוחפת שכמוה לא חווים כל יום
השנה היא 1996, והימים - ימי קיץ: בצפון מתאוששים מ"ענבי זעם", בתיכונים משוויצים בפלא הסלולרי "מנגו", ובכל הארץ צובא הנוער על סניפי "טאוור רקורדס" כדי להתחמש באוסף הפופ "Hitman7". לצד שמות חמים כמו רוברט מיילס וטוני ברקסטון, מתבלט ברצועה מספר 15 איטלקי חתיך ומאנפף בשם ארוס רמצוטי, ששר ל"Più Bella Cosa" של חייו. אולי זה הגילוי המדהים שיש רוק איטלקי, ואולי פשוט קשה לפשל כשהשירים שלפניך הם "מקרנה" ו"גט דאון" של הבקסטריט בויז, אבל לקיץ אחד ארוס הופך לכוכב קטן גם כאן. אחר כך הוא מסתלק מהרדיו שלנו כמעט לגמרי - ונעלם מהרדאר.
עד אתמול. ב-21:15 בערב, אחרי שחצה את הים התיכון במטוס פרטי ונשק לאדמת ארץ הקודש, הוא עולה בפעם הראשונה על הבמה בהיכל מנורה מבטחים בתל-אביב.
רמצוטי (52), בית חרושת ללהיטים שניפק 18 אלבומים ומכר יותר מ-60 מיליון עותקים, לא באמת צריך אותנו. 32 שנה אחרי הופעת הבכורה שלו בפסטיבל סן רמו הוא ממלא אצטדיונים מברלין עד טורונטו, מלימה עד בלגרד, ומחזיק בתיק עבודות שכולל דואטים עם טינה טרנר, ג'ו קוקר, לוצ'אנו פבארוטי ושר. לתל-אביב, התחנה האחרונה בסיבוב ההופעות האירופי שלו, הגיע ישירות מהופעת סולד-אאוט בבאקו, תוך שהוא מנער מעליו - כפי שדורשים עכשיו כללי הטקס - איומים של ה-BDS, שדרש ממנו לא לבדר את הקלגס הציוני. יפה לו, לאיש ששר פעם "איפה שיש מוזיקה, שם אני אהיה".
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
אהוד בנאי וכנסיית השכל: סערה לליל קיץ
הפטריה שלנו חזרה: 20 לאינפקטד מאשרום
ג'ת'רו טאל: כנס תמיכה בגורו מזדקן
רמצוטי בא לישראל במסגרת טור שנושא את שם אלבומו האחרון, "Perfetto", אבל על הבמה הוא התמקד בצדק בקלאסיקות שהפכו אותו לכוכב ענק באירופה ובעולם הלטיני. "שלום! מה נשמע? סבבה?", הוא פותח כמתחייב בעברית, ומוסיף איזה "אני אוהב אותכּם" מגומגם. מכאן והלאה יסתפק ב"תודה רבה". את 7,600 הצופים - רבים מהם איטלופילים שחיכו יותר מדי שנים שיבוא - הוא מכניס לקצב עם "L'ombra Del Gigante" מתחילת העשור הקודם. על מסך הווידאו-ארט הענקי שמאחוריו מרצד קליפ תואם בשחור ובלבן, והאווירה - אירופה.
רמצוטי ממשיך ל"Il Tempo Non Sente Ragione" ו"Perfetto" החמודים מהאלבום האחרון, אבל גם הוא יודע שלא לשם כך נתכנסנו. החבר'ה באו כדי שימיס אותם, וזה קורה בפעם הראשונה כשהגיטרה מתחילה לנגן את "Più Che Puoi", הדואט המקסים שלו עם שר (שכמו הדואט "Cose Della Vita" עם טינה טרנר, מבוצע כאן עם זמרות הליווי).
הדיאלוג בין רמצוטי לקהל מבויש-משהו: האנגלית שלו רצוצה, והאיטלקית של רובם לא קיימת. ב"Se Bastasse Una Canzone" הוא מחליט להיות המבוגר האחראי, וכדי לשבור את הקרח יורד אל המעריצים ונבלע בים של צלמי סלפי. בחלק האקוסטי של הערב ארוס מנצח את המבוכה ברגע מתוק: כשהוא שולף מהארכיון את "Adesso Tu" ו"L'aurora" הנפלאים, ואז מפנה את המיקרופון לקהל ונענה בשירה הססנית ומפוחדת של מי שאינם שולטים במילים - מאותת רמצוטי לנגניו לעבור למוד של נגינת-לילה, ונשכב לישון על הבמה. גיטריסט מעיר אותו אחרי חצי דקה ארוכה, ומזכיר לקול צחוקו של הקהל: "ארוס, אתה בתל-אביב".
בניסיון השני לחמם את גרונות הישראלים, רמצוטי כבר מריץ דחקות על עצמו: "שירו איתי. לא, לא ככה... ככה!", הוא אומר, ותופס לעצמו את האף כמו עם אטב, רמז לאנפופיו המפורסמים. אפשר לאהוב את קולו המחוץ של רמצוטי ואפשר שלא, אבל ברמה הטכנית לחלוטין, על הבמה בהיכל עמד אמש זמר פשוט מעולה. האלפים ששמעו אותו במשך שלושה עשורים רק באמצעות מתווכים - MTV, דיסקים מיובאים ולבסוף יוטיוב - התרגשו בוודאי לגלות שגם בגודל טבעי, בלייב, 30 או 50 מטר מהם, הוא נשמע אותו הדבר בדיוק - קולו יציב ובוטח, והוא לא מפספס תו וחצי תו. זה לא משהו שאפשר להגיד על כל אמן.
איפשהו בשליש האחרון של המופע, שנמשך קצת יותר משעתיים, משהו באוויר משתחרר סופית. זה קורה כשנשמעים הצלילים הראשונים של "Un'altra Te", שיר מ-1993 עם ניחוח אייטיזי להפליא. אחר כך יבואו "Un'emozione Per Sempre" ו"Musica è", ומעט מאוד צופים כבר יחזרו לשבת. הלהקה המצוינת של רמצוטי תורמת גם היא לקרקס: נגן אחד מפתיע בקטע מוזיקלי-היתולי שסובב, ובכן, את המילה "סבבה", ואחר מנגן על הסקסופון גרסה עולצת של "התקווה". אין בכלל ספק, הם עשו שיעורי בית.
להדרן עולה רמצוטי עם גרסה אקוסטית של "Un Angelo Disteso Al Sole", אחד מלהיטיו הגדולים ביותר בשנים האחרונות, ואת הערב סוגר - איך לא - השלאגר מספר אחת Più Bella Cosa. "דבר יפה יותר אין, דבר יפה יותר ממך", הוא שר, והקהל משלים את הפזמון בשורה הכי איקונית של רמצוטי "Grazie di esistere" ("תודה על קיומך"). "תודה על קיומכם", עונה ארוס.
לקהילה הקטנה של חובבי מוזיקה איטלקית בארץ היה זה אמש חג של ממש. הישראלים אולי אוכלים פיצה, שותים מקיאטו וממלמלים "צ'או", אבל רוק בשפתו של דנטה כבר לא מגיע לכאן, והוא סטייתו הבלעדית של מועדון אקסקלוסיבי קטן. אתמול בערב, להפתעתם של לא מעטים, ההיכל היה מפוצץ, וכשביציעים הונפו דגלי איטליה וצעירות עם בנדנות Eros שאגו במושבים הקדמיים, לרגע כולם הרגישו קצת, רק קצת, כמו באולימפיקו ברומא. אם ארוס בא עד לכאן, אמרו כמה, אולי הוא לא האחרון.
