חפרת, ניסים גרמה: במה עבדו המוזיקאים?
נתן גושן שטף כלים בבורגר ראנץ' רמלה, שלומי ברכה חווה טראומה באילת, יוסי גיספן מכר סברס בחופש הגדול ורק ניסים גרמה עבד בכל המקצועות - מקידוח ועד בניית קירות. ברוח חג הפועלים, חזרנו לעבודות ההזויות של המוזיקאים, שהכניסו להם את הג'ובות לפני שכבשו את אור הזרקורים
בטרם הם שרו על במות מול קהל של אלפים, אמני ארצנו היו צריכים לעבוד על מנת להתפרנס. למעשה, היות ומדובר בישראל, חלק נכבד בהם משלים הכנסה בתחומים אחרים, פחות אמנותיים.
ברוח ה-1 במאי, הוא יום הפועלים, חזרנו עם מוזיקאים שונים אל הדיי-ג'ובז שלפני התהילה. חלקן הזויות, חלקן בזויות, רובן מתוארות על ידם תוך שימוש במילה "נורא". בתוך כל זה חשוב לזכור (ויוסי גיספן מתעקש על כך בתוקף) - שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה. כלומר, פרט לזו שעלמה זוהר עבדה בה, והיא מתעקשת על כך לא פחות.
נתן גושן
"עבדתי במלא עבודות", מספר גושן. "שטפתי כלים במסעדה בשם 'טוקופאיה' באיזור התעשיה של נס ציונה. זו היתה מסעדת בשרים, אני חושב. עבדתי במטבח של 'דומינו'ס פיצה', עבדתי בחנות מחשבים, בבורגר ראנץ' ברמלה. גם עבדתי בשטיפת מכוניות ברמלה, זה היה ממש סיוט כי לשטוף מכוניות זה קשה.
"אני זוכר שהיינו שניים שם בסך הכל, וכשנכנסו 4-5 מכוניות זה כבר היה רע. היה תור וכולם מחכים שם. רגעים של לחץ. אני זוכר שלא עשיתי את זה מספיק טוב. פעם מישהו הגיע אחרי ששטפתי לו את האוטו והוא התבאס מהתוצאה אז הוא ביקש שהשני ישטוף לו. אני זוכר שמאוד נעלבתי מזה. אמרתי לעצמי 'בואנ'ה, את זה אני לא מצליח לעשות טוב? אני לא מצליח לשטוף אוטו?'"
שלמה גרוניך
"גרתי בתל אביב בראשית שנות העשרים שלי, ושתי קומות מעלי התגורר רפי בן משה, שהיה אז מדריך מוזיקלי של להקות צבאיות. כשכן, הוא היה שומע הרבה נגינות על פסנתר מכיוון הדירה הקטנה שלי. בטח לא היה לו כיף כל הזמן אבל מדי פעם היה לו. יום אחד הוא דפק לי על הדלת ואמר 'תתקשר למירי מגנוס, מדריכת להקת חיל השריון. היא רוצה לדבר איתך'. התקשרתי והיא נתנה לי את הטקסט 'רוזה מרציפן' כדי שאלחין אותו ללהקת שריון. הלחנתי את 'רוזה מרציפן', ממש שיר שלא מיועד ללהקה צבאית. אז לא הייתי כל כך מודע למעשיי והלכתי להיפגש עם להקת חיל השריון.
"מסביב לפסנתר שלי התאגדו חברי וחברות הלהקה, אני זוכר שאבי טולדנו נשען ממש קרוב לסנטר שלי. ואז אני עוצם את העיניים, מבצע את 'רוזה מרציפן', פוקח אותן ומגלה את כולם מביטים בי בשקט - ואז פורצים בצחוק גדול.
"הם אמרו לי 'אתה משוגע? אתה מביא לנו שיר כזה ללהקה? רק אתה יכול לשיר את זה. איזה שיר מוזר זה'. בהמשך, בסוף 74', נסעתי לניו יורק והתקבלתי לעבוד כפסנתרן במועדון ששכחתי את שמו בקווינס. אני זוכר את עצמי מלווה כל מני אמנים בכל מני סגנונות ומרגיש כל מני תחושות. אני זוכר את עצמי נושך שפתיים ואומר לעצמי - תהיה סבלני, יגיע הרגע".
עלמה זוהר
"קודם כל אני נגרית במקצוע שלי. היתה לי נגריה הרבה שנים. חוצמזה עבדתי בדברים ממש מטורללים. הייתי פקידה בחברת הובלות, היתה לי חבורה של אוקראינים עם שיניים מזהב שהיו שומרים על הכבוד שלי בירושלים בתקופה מסוימת. עבדתי הרבה בספונג'ה, הרבה מלצרות, הייתי שוטפת כלים בשוק הכרמל. אני שוטפת כלים מעולה עד היום.
"העבודה הכי הזויה שהיתה לי היתה בתור קופירייטרית במשרד פרסום גדול מאוד. זה היה באמת נורא. עבודה מבישה, שלא מכבדת את בעליה ובשכר רעב. לעשות רע בעולם. עבדתי שם שלושה חודשים וממש הייתי צריכה לצום כדי לכפר על זה אחר כך. נורא, זה מקום נורא. כל עולם הפרסום נורא, זה לא משהו ספציפי בחברה הזו.
"ניסיתי להקים שם ועד עובדים כדי שישלמו לנו על שעות נוספות. ניסיתי לעשות שם מהפיכה. הדפסתי פוסטרים עם הפנים של או דזה-דונג וכתבתי עליהם 'Know Your Rights'. הדבקתי אותם בכל המשרד והתפטרתי. לדעתי יש עדיין אנשים מאז שעובדים שם, אפילו בשכר רעב יותר גדול, תמורת הזכות להסתובב מדי פעם ליד דוגמניות אהבלות".
שלומי ברכה
"לא יצא לי לעבוד ביותר מדי עבודות כי ישר התחלתי את משינה אבל יצא שעבדתי במפעל לבניית גלשנים כמדביק חרבות לגלשן. זה היה מפעל כזה שכל העובדים בו היו גולשים, וכשהיו גלים כל המפעל היה מתרוקן כי כולם היו בים. עבדתי גם כשוטף כלים ב'אפרופו'. האמת היא שהיה מדיח כלים אבל הם היו צריכים מישהו שיכניס את הכלים למדיח. אחרי זה קידמו אותי לצלחות הגלידה. ממש התקדמות.
"כשהקימו את מלון המלך שלמה באילת ניסיתי להשתלב שם. הם שילמו ממש טוב ואני הייתי תפרן. אמרו לי 'תשמע, יש לנו מקום לגיטריסט בלהקה שמנגנת קאברים'.
בפעם הראשונה בחיים שלי ניסיתי כזה דבר וזו היתה טראומה נוראית. הייתי רגיל להופיע ב'פינגווין' ואני זוכר הדלקתי סיגריה על הבמה ואנשים הזדעזעו, אמרו לי 'מה זה?'. ברוק מותר לך להדליק סיגריה. שרדתי שלושה או ארבעה ימים בזה. לנגן קאברים על במה במלון נגד אז את כל האמונות בחיים שלי. זה היה נורא".
יוסי גיספן
"אין עבודה לא טובה. כל עבודה מכבדת את בעליה ואסור להתבייש באף מקצוע. הייתי רפד הרבה שנים. למעשה רוב חיי הבוגרים, עד שנכנסתי למוזיקה, עברו עלי במקצוע הריפוד. מאוד נהניתי מזה. זה מקצוע שבו אתה יוצר דברים. אתה מתחיל מכלום ויוצא עם איזה רהיט יפה.
"התחלתי בתור שליח ואחר כך עבדתי בחברה שמספקת אביזרים לתעשייה ההידראולית. עבדתי ב'נעלי נמרוד' לתקופה קצרה של שנה. כשהיינו נערים זה היה אופנתי לקנות סברס וללכת למכור אותו. אלה עבודות של חופש גדול, זה לא מקצוע".
ניסים גרמה
"אין מקצוע בארץ שלא עבדתי בו לפחות יומיים. לא קיים דבר כזה. עבודות אפר, כביסה, מסגרות. בכל פעם הייתי קונה בגדים לעבודה החדשה ואז זורק אותם מיד. פעם היו מורידים אנשים לעומק האדמה למטרות קידוח של בניינים גבוהים. הייתי יורד עם מקדח ממש עמוק למטה. היום כשאני חושב על זה אני אומר לעצמי 'איזה מטורף היית'. תאר לך שהכל היה מתמוטט.
"בצעירותי גם עבדתי במשך יומיים עם קבלן בניה. באתי לעבודה ביום הראשון והוא בנה קיר. התחלנו לעבוד על הקיר בבוקר ובשעה אחת או שתיים התיישבנו לאכול וכל הקיר נפל. מזל שלא ישבנו ליד הקיר. כנראה הוא היה קבלן טיפש".
פבלו רוזנברג
"כשהשתחררתי מהצבא באתי ללשכת האבטלה ואמרתי שאני רוצה עבודה עד הלימודים באוניברסיטה. אמרו לי 'יש משהו בדואר בשיקמונה'. אז הייתי פקיד בדואר חמישה-שישה חודשים, מכרתי בולים, כאלה דברים. גם ניגנתי בפאבים. אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, עבדתי כלבורנט במעבדה בטכניון, היו נותנים לי לנקות מבחנות. עבדתי גם לילות במלון פנורמה בחיפה, היתה להם שם טלוויזיה במעגל סגור ואני הייתי תורן לילה למקרה שהיתה הפסקת חשמל.
"היתה תקופה ששטפתי חדרי מדרגות בימי שישי. יום אחד שטפתי וקיבלתי על זה 70 או 80 שקל. יצאתי באותו הערב למרכז הכרמל והחברה שהיתה לי אז דפקה בלי בושה איזה שני דרינקים, מההסגולים האלה עם המטריות, הכי מגעילים שיש. בבת אחת כל הכסף הלך. במחשבה פילוסופית כזו אמרתי לעצמי 'בשביל זה קרעתי את התחת כל הבוקר?'.
"הייתי גם מחסנאי בסופר פארם. דני לוזון, סמנכ"ל סופרפארם, הקים את הסניף שעבדתי בו ואני זוכר שהייתי אומר לו 'אני צריך לצאת, יש לי להקה, יש לי חזרות' והוא היה אומר לי 'כן כן, בסדר, ממש'. לא האמין. אני הייתי אומר לו כל הזמן 'תזכור את זה? אני אהיה פעם זמר מפורסם ואתה תבוא להופעות שלי'. הוא לא האמין, אבל אחרי שנים הוא אמר לי 'יא בנזונה, ידעת. לא האמנתי לך'. היום הוא קונה הרבה הופעות שלי לעובדים של הסופר פארם".
