נאצים מתוצרת בית: הכתם השחור של ברזיל
אחרי שברח מאירופה, יוזף מנגלה השתקע בברזיל, והיתה לו סיבה טובה: התנועה הנאצית שיגשגה בארץ הסמבה והיתה לשניה בגודלה אחרי גרמניה. הסרט "ילד 23" חושף את מעללי הקלגסים המקומיים והתעללותם בילדים שחורים. הבמאי: "כשהנאציזם נכנס לאופנה, הגזענות כבר שלטה במדינה"
ב-7 בפברואר 1979 מת יוזף מנגלה. זה קרה במהלך שחייה בחוף הים הפסטורלי של ברזיל - הרחק ממחנה הריכוז אושוויץ שבפולין האפרורית, שם ייסד בחסות מפעל המוות של הנאצים את מחקר הבלהות הנוראי שלו בגופם של הקורבנות היהודים. מה עשה מלאך המוות הגרמני בצד השני של העולם, כשהוא שוכב בשמש ולוגם מוחיטו? כמו רבים מחבריו, הוא חמק מהצבא האדום שהסתער ממזרח ונמלט לדרום אמריקה בחיפוש אחר מקלט. הוא נדד מארגנטינה לפרגוואי עד שהתנחל בברזיל ב-1960, שם טבע ומת תחת שם בדוי לפני שאנשי המוסד והמודיעין הגרמני הצליחו להתחקות אחריו.
רבים הם הסיפורים הספקולטיבים שנקשרו בד"ר מנגלה ומעלליו בברזיל, והמסתורין סביב חייו המאוחרים ומותו המשיך להעסיק את ציידי הנאצים, הניצולים ובני משפחותיהם, גם מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. לפני ארבעים שנה כתב איירה לוין את המותחן "הילדים מברזיל" על מאמציו של מנגלה לשבט את היטלר. הספר עובד על ידי פרנקלין שאפנר בסרט המצליח מ-1978 בכיכובם של גרגורי פק בתפקיד מנגלה ולורנס אוליביה כצייד נאצים מזדקן בשם עזרא ליברמן - בן דמותו של שמעון ויזנטל.
בשנים האחרונות מנגלה צץ מחדש בספר של ההיסטוריון הארגנטינאי חורחה קמראסה, שקשר בין פועלו של הד"ר לתושבי העיירה קנדידו גודוי, בה כל הריון חמישי מניב תאומים - למרות שמחקר אחר טוען כי התופעה הייחודית תועדה כבר משנות ה-30, לפני הגעתו לאזור. המסתורין סביבו גורם לכך שרבים מטילים עד היום ספק בכך שהוא אכן מת - למרות שנתיחה לאחר המוות וידאה את זהותו. רוב האגדות שנקשרו בדמותו השטנית הופרכו. אבל התעלומה שנשארה היא מה בדיוק עשו מנגלה וחבריו בברזיל? למה מצאו את המנוחה והנחלה דווקא שם? ומה באמת הספיקו לעולל לאוכלוסיה המקומית.
מנגלה נקבר תחת השם הבדוי וולפגאנג גרהארד בעיירה אמבו דאס ארטס שבמדינת סאו פאולו. לא רחוק משם - 220 קילומטר ליתר דיוק - נמצאת קמפינה דו מונטה אלגרה, שם התגלתה חווה חקלאית בה נעשו במהלך שנות ה-30 דברים נוראיים שנשמרו בסוד. סרט דוקומנטרי חדש בשם "ילד 23" חוזר למה שאירע שם בחסות האינטגרליסטים, לאומנים ברזילאים שאימצו את האידיאולוגיה הנאצית ומימשו אותה בארצם נגד תושביה השחורים של המדינה. בניגוד ל"הנערים מברזיל" ההוליוודי של שאפנר, הגרסה הברזילאית של בליסאריו פרנסה מגוללת סיפור שהיה באמת.
"ככל שאני יודע, אין ראיות לכך שהסאדיסט הזה ניסה לממש את הרעיונות שלו בברזיל. נראה שהוא פשוט ניסה לשמור על אנונימיות פחדנית", אומר הבמאי פרנסה ל-ynet ומסביר שהתנועה הנאצית המקומית לא היתה זקוקה לו, מכיוון שהיו ברשותה דרכים אחרות לממש את האידיאולוגיה של השטן הגרמני, "תורת הגזע והשימושים שלה בברזיל הלכו בנתיבים אחרים. כשהנאציזם נכנס לאופנה בברזיל, הגזענות כבר היתה חלק מהתרבות השלטת כאן".
"בשכבה הדקה בין זכרון לסלחנות, מדי פעם מה שמתגלה הוא ההווה החמקמק והמפחיד שלנו" - זו האימרה שפותחת את הסרט "ילד 23: הילדים הנשכחים של ברזיל" ("Boy 23: The Forgotten Boys of Brazil"). אימרה איתה אנו יכולים להזדהות נוכח זכרון השואה, אולם בהקשר זה מדובר בגיבורי הסרט ומשפחותיהם. זמן קצר לאחר מכן אנו רואים מה קושר ביננו לבינם, כשהמצלמה עוקבת אחרי איכר שמציג בפנינו את החווה של משפחת התעשיינים רושה מירנדה. הוא עוקר לבנים מהמבנה, שעליהן - מה רבה התדהמה - משובצים צלבי קרס.
האיכר המזוקן, טטאו שמו, סיפר כי היו אלה החזירים שלו שמוטטו קיר ישן נושן כבר ב-1991 וחשפו את מה שמסתתר מאחורי הלבנים. "ניסיתי לברר עם השכנים הזקנים מי גר שם, אולם הם סירבו לדבר. הם פחדו. אמרו שבעלי הבית רבי עוצמה", הוא אומר ומציין כי כל נסיונותיו לחקור את מה שארע באתר נתקלו בהשתקה ואף בזלזול. "הם נהגו בי כבמטורף", הוא מספר, "האמת נחשפה רק 14 שנה לאחר מכן".
מי שחשף את האמת הוא ההיסטוריון פרופ' סידני אגייאר פיליו. במהלך שיעור על השואה, העידה אחת מתלמידותיו כי נתקלה בסמל צלב הקרס במחוזות ילדותה בקמפינה דו מונטה אלגרה. הוא הסתקרן ויצא לחקור את העניין. התמונה המזעזעת שגילה היא נקודת המוצא של הסרט: מסתבר שבעלי הבית של החווה, בני משפחת רושה מירנדה, היו מאמינים נלהבים באידיאולוגיה הנאצית ותומכים נלהבים במפלגה האינטגרליסטית. בחסות הלך הרוח הזה ותוך העלמת עין מצד השלטונות, הם העבירו לחווה כ-50 ילדים יתומים שחורי עור, אותם שיעבדו בתנאים קשים - במשך עשור.
פרנסה מספר שהגילוי המפתיע צץ במסגרת סדרת תחקירים של חברת ההפקה שלו, היוצרת תכנים עבור ערוץ ההיסטוריה. בסיוע צוות התחקירנים שלו ופרופ' פיליו, הוא מגיע לאלואיסו סילבה הקשיש, שבתחילת העבודה על הסרט היה הניצול היחיד שהיה ידוע ליוצרים. תחילה הוא סרב לשתף פעולה עם המראיינים, ודחה אותם. הזכרונות שם, כלואים בראש. הוא חשב שעדיף שיישארו צפונים שם לעד. אם ישתחררו, גם השדים יצאו החוצה.
אלואיסו, שהלך לעולמו באוקטובר האחרון, הוא "ילד 23" - זה היה הכינוי שלו. פשוט מספר. בדומה לאלו שנצרבו בזרועותיהם של כלואי מחנות הריכוז באירופה. כמו חיקוי של מפעלי המוות של הנאצים הגרמנים, החווה של מקביליהם הברזילאים היתה מגודרת בחוטי תיל, סגורה ומסוגרת, והוצבו בה שומרים אכזריים עם כלבים - מול ילדים צעירים, שהגיעו לשם כעבדים רק בגלל היותם ממוצא אפריקני.
"אין ספק שהנערים הללו חיו במחנה ריכוז", קובע פרנסה, "חמישים יתומים שנלקחו לחווה באיזור כפרי הרחק מהעיר, והרחק מהקהילה שלהם. הילדים הללו שועבדו במשך עשר שנים, וההפסקות היחידות שניתנו להם היו כדי לאכול ולישון. הם חיו תחת מעקב תמידי וסבלו מהתעללות כשהם לא התנהגו בהתאם לציפיות של המשעבדים, או עמדו ביעדים שלהם. בדיעבד מסתבר שהמערכת הזאת היתה משהו שהיה מקובל על ידי החברה, ונראה שהיא נתפסה כמשהו נורמלי".
ואכן, "ילד 23" מתאר את המכנה המשותף המוזר הזה שנוצר בין הפשיסטים של אירופה לאלו של ברזיל בשנות ה-30. תחת שלטונו של הרודן גטוליו וארגס, אשר שלט ביד רמה במדינה בין השנים 1930 ל-1945, צמחה לה תנועה נאצית שהושפעה רבות מאדולף היטלר. בשיאה מנתה התנועה הנאצית הברזילאית עשרות אלפי חברים והיתה השניה בגודלה בעולם אחרי זו הגרמנית. השגשוג של הנאציזם בברזיל נבע בין השאר ממסורת העבדות שלה - זו הסתיימה באופן רשמי ב-1888, אבל נשארה לפעום בלבבותיהם של בעלי האחוזות והפוליטיקאים הלבנים.
"הדמיון בין הנאצים לשלטון האוטוריטרי בברזיל בשנות ה-30 היה ניכר, והנוכחות של יוזף מנגלה באזור מוכיחה שהקירבה בין המשטרים לא היתה רק אידיאולוגית", אומר פרנסה שמציין כי ברזיל של אותם השנים השתלבה ברשת של גל פשיסטי ששטף את העולם כולו - גרמניה, איטליה, יפן, דרום אפריקה וגם ברזיל. הוא מספר כי גם רבים מבין הקהילה הגרמנית הגדולה בברזיל הזדהו עם התנועה הנאצית. אחרים אימצו את התפיסות הגזעניות שלה בגלל שאלו עודדו את המשכת ניצול האפריקאים, והצדיקו אותו.
הגזענות הממוסדת נוסח היטלר, והפלטפורמה הפסאודו-מדעית של האאוגניקה לאבחנה בין גזעית והשבחה תורשתית, היו העוגנים הרציונלים בהם נתלו הנאצים הברזילאים וחברי מפלגת האינטגרליסטים, שנהגו בין השאר לערוך תחרויות יופי לתינוקות על פי קריטוריונים של טוהר הגזע הלבן. עקרונות האאוגניקה (ממנה צמח בין השאר מנגלה) אף שולבו בחוקת המדינה וזכו לתמיכת הפרלמנט לצורך "שיפור המין האנושי". בחברה המעורבת בברזיל שאפו הלבנים לשימור טהרת הגזע שלהם, אך מבלי לוותר על שירותיהם של השחורים ככוח עבודה.
"באותה התקופה היו מספר צורות של בדלנות וגזענות שהסתמכו על הצדקות רציונליות כמו אאוגניקה", מסביר פרנסה, "הפעולות שיצאו מהן שונות ומגוונות, אבל כולן טראגיות עבור הקורבנות. לקחת יתומים ברזילאים שחורים מעיר הבירה ולשלוח אותם כעבדים בכפר, לחיות תחת האידיאולוגיה הנאצית בה מחזיקים הבעלים - זוהי אחת מהצורות הנוראיות הללו ואנחנו מציגים אותה בסרט".
בני משפחת רושה מירנדה היו פעילים בתנועות הללו, והחזיקו ברעיונות אלו. כשהזדקקו לידיים עובדות במטעים שלהם, לא היססו לפנות ב-1933 לבית היתומים רומאו דוארטה בריו דה ז'נרו. אלואיסו היה בן עשר כשנבחר על ידי אדוניו החדשים. מול המצלמה כשהוא דומע, הוא משחזר את אותו היום. "הם זרקו לנו סוכריות", הוא מתאר את תהליך הסלקציה, "בעזרת מקל הוא הצביע - ילד אחד לשם, ילד אחר לשם. הם חיפשו את הילדים החזקים ביותר. היינו כמו בקר". אגב, בין צילומי הסטילס שנמצאו במהלך התחקיר - גם תמונות של פרות וסוסים שעל גופם נצרבו צלבי קרס.
הרישומים שגילה פרופ' פיליו תומכים בעדויות של אלואיסו. הנזירות הקתוליות שניהלו את בית היתומים (בו ביקר גם הנשיא ורגאס) איפשרו לבני משפחת רושה מירנדה ליטול עשרות ילדים שחורים לפי בחירתם לצורך עבודת פרך. הם היו זקוקים לעזרה, בין השאר כדי לעמוד בדרישות אנשי העסקים הגרמנים איתם היו בקשר - ביניהם התעשיין אלפרד קרופ שהיה ספק הנשק העיקרי לוורמאכט. האחים אוסבלדו, רנאטו, לואיש וסרג'יו היו עשירים ומקושרים, וחלשו למעשה על כל האיזור שהיה בשליטתם. היום תושבי הסביבה הוותיקים טוענים כי לא ידעו דבר בנוגע למה שהתרחש בחווה.
כשאלואיסו מגיע לביקור ראשון בחווה מאז שוחרר ממנה בשנות ה-40, הזכרונות עולים מחדש. הוא לא שש להתראיין תחילה, אבל נפתח כשהוא מלא זעם. הוא נזכר בסדר היום שלו: יקיצה מוקדמת בחמש בבוקר, עבודה בלתי פוסקת בשדות בידיים חשופות - בכל מזג אוויר, תחת פיקוח השומרים. לאחר מכן, נדרשו לטפל בחיות המשק, ורק אז - עם בוא הלילה, נשלחו לישון. מקלות הם קיבלו למכביר, ומה עם גזרים? אוכל - זה היה התגמול היחיד שלהם.
.jpg "סוס וצלב קרס. תמונות מהעבר הברזילאי")
אלואיסו מספר למראיינים על חבריו, וכך הם מצליחים לאתר ניצול אחד נוסף - ארג'מירו דוס סנטוס שהצליח להימלט מהמחנה. הוא מצא לעצמו מפלט, התגייס לצי ובנה לעצמו משפחה. בראיון הראשון עמו הוא פוצח בשירת המנון האינטגרליסטים: "קדימה, קדימה, ברזיל תקום מהתרדמת שלה, המולדת מתעוררת". מסתבר שילדי החווה נדרשו ללבוש את מדי התנועה ולשיר את ההמנון של המפלגה כל בוקר וערב.
"אלואיסו וארג'מירו מכירים בכך שהם עברו התעללות, ובמהלך חייהם שניהם הביעו את התנגדותם לנאציזם בדרכים שונות", אומר פרנסה. "באותם זמנים שניהם לא הבינו באופן ברור את האידיאלוגיה הנאצית-פשיסטית של הבוסים שלהם, אבל הם דחו אותה. לאחר שנמלט, ארג'מירו התגייס לצי הברזילאי כדי להילחם בגרמניה, והוא היה ער יותר לאידיאולוגיה הנאצית מאשר אלואיזו שלמד עליה רק לאחר שחרורו. אז הוא כבר היה בוגר".
הסרט "ילד 23" אמור לצאת בברזיל בקיץ הקרוב, ופרנסה מקווה שהוא יעורר מודעות לפרק נורא זה בקורותיה של המדינה, אך גם להווה הבעייתי שלה. "גזענות בברזיל היא עדיין רבת עוצמה לרוע המזל. ביטויים של פאשיזם נאצי ממשיכים להיות קיימים היום בברזיל, גם אם אינם מייצגים את ההיקף והמורכבות של הגזענות במדינה", אומר הבמאי.
מה היו תגובות הקהל שצפה בסרט עד כה?
"ההרגשה הכי נפוצה בקהל שצפה בסרט היא אי נוחות. הבושה הגדולה היא העובדה שהמורשת הזו עדיין קיימת, גם אם מודחקת. לא התפתחנו הרבה כחברה בכל הנוגע להבטחת זכויות המיעוטים, במיוחד בכל הנוגע לשיוויון בין כל הגזעים".
כדי להגביר את החשיפה והאפקטיביות של "ילד 23", היוצרים פיתחו תכנית להפצתו ברשתות החברתיות ובהקרנות ממוקדות בארגונים שונים ומשונים. בין השאר פנה פרנסה גם לקהילה היהודית, אך להפתעתו זו הגיבה בהתעלמות. "האנטישמיות בברזיל התחילה כבר בימי האינקוויזיציה הקתולית, אך התקופה המדוברת היתה הטראומטיות ביותר ליהודים בברזיל", אומר הבמאי, "ניסיתי לקדם הקרנות סגורות בפני חברי הקהילה היהודית בריו דה ז'נרו אבל לא הצלחנו לעורר את העניין שלהם".
איזה שינוי אתם רוצים להניע בברזיל של היום?
"אנחנו לא רוצים להטיף. מה שאנחנו רוצים לעשות זה להציל את הזכרון הזה. הציפיות שלנו הוא שהסרט יצליח לעורר תגובה רגשית בקרב הצופים ולגרום להם להתעניין בנושאיו - ההכחשה של הגזענות המובנית בחברה הברזילאית והניצול של ילדים חסרי ישע. אנחנו מקווים שזה יכול להניע שינוי בהתנהגות והגישות בחברה שלנו. אנחנו גם היינו רוצים שהסיפור שלנו יתן קול לסיפורים אחרים שנותרו חבויים כמו זה".
