תלמידת כיתה י': "המחאה שלנו פוגעת בנו"
מורן לביא חושבת שמחאת התיכוניסטים מוצדקת אבל מבינה שלאף אחד לא אכפת - "שהותנו הלא צפויה בבית אינה מפריעה לשגרת חייהם של הורינו, מאחר ואנו לא זקוקים לטיפול צמוד ולכן כולם אטומים למצבנו ואנחנו יוצאים קרחים מכל הכיוונים"
בואו נעשה סדר בדברים: בתחילת אפריל ארגון המורים הודיע על ביטול הטיולים השנתיים ושאר יציאות חוץ, בתור מחאה וקריאה לעזרה מצד הממשלה. לאחר ההודעה על ביטול כל יציאות החוץ של תלמידי בתי הספר השונים, החליט יושב ראש מועצת התלמידים, אליאב בטיטו, לפצוח בשביתה הקוראת גם היא לעזרה.
אולי זו רק אני, רואה את העולם דרך עיניים של ילדה קטנה, אבל מאזן הכוחות הזוי לחלוטין. נראה כי יושבי ראש מועצת התלמידים לא מבינים שבמצב כזה עדיף לעצור לשנייה, ולהבין שהתרגילים הישנים כבר הפסיקו לעבוד.
שלא תבינו לא נכון, מאבקם של המורים חשוב בדיוק כמו מאבקנו שלנו. ובכל זאת, מאבק הוגן הוא מאבק נגד הצדדים הראויים למאבק. במילים אחרות וישירות - למה התלמידים צריכים להיפגע בכל פעם?
רוח וצלצולים
אף אחד לא מצפה ממועצת התלמידים לצאת צודקים או חכמים, אנחנו רק מבקשים הגיון. הרי בסופו של דבר, אם מועצת התלמידים באמת רוצה לזעזע את מערכת החינוך היה עליה לבטל את הלימודים לתלמידי השכבות הנמוכות.
שהותנו הלא צפויה בבית אינה מפריעה לשגרת חייהם של הורינו, מאחר ואנו לא זקוקים לטיפול צמוד. כוונתם של מועצת התלמידים להשפיע ולשנות, אך דבר מהכוונות שהוזכרו לא יוכלו לצאת לפועל. לטעמי, יש תחושה שמועצת התלמידים מומחה בשיטת הפעולה "רוח וצלצולים", כלומר, לעשות הרבה רעש ולהישאר באפס מעשה.
אם נדבר בכנות, אני בספק אם מחאת התיכוניסטים תצא לפועל. ואם היא אכן תצא לפועל, אני מטלה ספק בהשפעה שהיא תיצור. תנו לי להסביר לכם גם למה; אנחנו בכיתות י'-י"ב , כלומר, נערים ונערות בני 16 עד 18 שרק נהנים לקפוץ על כל הזדמנות להישאר בבית. יכולת ההבנה שלנו היא די בסיסית, אנו מתרכזים ב"היום", בלי התחשבות בהשלכות של ביטול הלימודים ויציאות החוץ.
רובינו פשוט לא קולטים שעצם ביטול הלימודים גורם לנו להפסיד גם בקרב וגם במערכה. אבל אם ננסה להסתכל מנקודת מבט רחבה יותר, נגלה כי אנו מפספסים כל כך הרבה. מחאתנו שלנו פוגעת בנו! אנשים צריכים להבין את גודל הפספוס שאנחנו בתור תלמידים מרגישים, וכמעט ואין התייחסות לכך בתקשורת ובציבור.
התלמידים נופלים בין הכיסאות
אם אתם לא גרים במערה מבודדת, אני בטוחה שיצא לכם לראות קצת חדשות תוך זפזופ בין הערוצים השונים. אני בספק אם שמתם לב שלא נאמרה אף מילה בודדה על שביתת התלמידים, וכמעט שכבר לא מדברים על שביתת מועצת המורים. נראה כי הכרזות על שביתות מחאה הפכו לדבר די שגרתי במדינתנו הקטנה. ב-2014, ב-2015, והפלא ופלא, גם בשנת 2016. לפחות שלוש שנים, ועדיין לא למדנו דבר? זו כבר לא קליטה איטית, זו סתם אטימות למצב.
מאוד קל לאטום אוזניים, לכסות את העיניים ולהתרכז במה שחשוב לנו, באינטרסים שלנו. אני בהחלט סבורה כי ארגון המורים הוא ארגון מבורך שתרם רבות לתלמידי המדינה, אבל עדיין. כשהוחלט לצאת בהכרזה על ביטול טיולי החוץ, נראה כי הם לא שקלו אף לא לרגע את ההשפעות על התלמידים ועל הוריהם. אני מבטיחה לכם, בתור תלמידה, שהטיולים, הצגות, סיורים שאנו זוכים ללכת אליהם במהלך השנה הם אירועי שיא מבחינתנו.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
למה לקחת את זה מאיתנו? אין דרך אחרת להשמיע את הקול שלכם? בכל פעם, בכל שנה מחדש, התלמידים הם אלו שנופלים בין הכיסאות. שתי השביתות יחד יוצרות מצב בו התלמידים מפספסים גם ימי לימודים וגם את הטיולים. ומי המנצח במצב כזה? כנראה שאף אחד מהצדדים. המורים נותרו זועקים לשינוי, והתלמידים יצאו קרחים משני הצדדים.
למרות ובזכות מאורעות השנה הנוכחית והשנים שלפני כן, אני עדיין מאמינה שמשרד החינוך יתעשת וימצא פתרון למצב הסבוך אליו נקלענו. ואם לא משרד החינוך, מישהו אחר צריך לעשות את זה, אחרת אנחנו נותרים בבלאגן הספירלי הזה, ודבר לא ישתנה. אנחנו רוצים להשאיר חותם קבוע, לא חותם זמני שהעניין בו ייעלם לאחר זמן מה. שלושת הצדדים צריכים להגיע לפשרה או הסדר, אחרת תלמידי התיכון פשוט יפספסו את כל מה שיש לבית הספר להציע.
לפנייה לכתב/ת 
