ספרה של נועה ירון-דיין: רדוד וחד-ממדי
ב"שירה גאולה", מציגה מי שהיתה סמל של גל חזרה בתשובה, קו עלילה צפוי וחף מביקורתיות. דווקא על רקע המורכבות של ספרה הראשון,"מקימי", הנושאים הטעונים אותם מעלה גיבורת הספר נעלמים בתוך הפשטות הספרותית ומותירים טעם של דרמה טלוויזיונית מיושנת
ברומן החדש שלה, "שירה גאולה", נועה ירון-דיין לא מספקת את המסע המצופה כל כך; וזו ציפייה גדולה במיוחד לאחר שעבר כמעט עשור מפרסום רומן הביכורים המצליח שלה, "מקימי", שאף עובד לסדרת טלוויזיה. משלב מוקדם מאוד של הספר הקו העלילתי ברור למדי, וכך גם המסרים שמוטמעים בו. החד-גוניות של הדמויות והתפתחות העלילה ניכרים גם הם במהרה, וכך הצעידה בעקבות הנערה הגיבורה מעייפת במידת מה ומפספסת את הפוטנציאל הגדול שבמפגש הטעון והמסעיר לכשעצמו בין העולמות המתנגשים שמוצגים בספר.
שירה גאולה היא נערה שברחה מביתה. אביה מת ואמה התחתנה עם חרדי. היא אינה מוצאת את מקומה בבית, שונאת את אביה החורג, ולבסוף מחליטה לברוח מהדת אל החיים החילוניים. הדיכוטומיה ברורה למדי – חופש מהדת, ממרותו של האב החורג ומהאם שכולם יכולים לדבר אתה פרט לבתה, משמעו חיים מסוכנים ואלימים ברחוב. חיים של מחסור ומלחמה תמידית, של פשע, סמים ושכרות. אין ספק, זוהי מנת חלקם של צעירים רבים, לא רק של מי שנפלטו או ברחו ממסגרות דתיות, ובכל זאת – הבחירה להציב את הגיבורה הצעירה במרחב הדיכוטומי והקיצוני הזה חושף משהו מהחד-ממדיות של הרומן.
סביר להניח שכבר בעמוד השני או השלישי יעלה במוחו של הקורא ספרו של דויד גרוסמן, "מישהו לרוץ איתו". בפתיחתו הגיבורה פוגשת קבוצה של צעירים "אבודים" בבית בליפתא, שם גם פגש אסף, גיבור ספרו של גרוסמן, חבורה של נערים נרקומנים כחלק ממסעו באותה ירושלים של מטה, שגם ירון-דיין כותבת עליה.
אולם בעוד גרוסמן הצליח להעביר בצורה מרשימה דיה את העולם הרגשי של בני הנוער שנעים ונדים במקומות החשוכים של העיר וברחובותיה, ירון-דיין אינה מציגה עומק רגשי או גיוון בדמויות שנקרות בדרכה של שירה גאולה, גם אלו ששייכות לצד השני של המתרס - הברסלב שעומד לצידה והצעיר החוזר בתשובה שבו היא מתאהבת. גם פה הדיכוטומיה ברורה מאוד – בקרב הצעירים החילוניים ברחוב יש אולי נשמות טובות (ותועות, כמובן), אבל בסופו של דבר, הגאולה נמצאת בבית שממנו ברחה.
אין דבר בעייתי בעצם ההבנה שצריך לחזור הביתה, אבל יש משהו צורם בכך שבתחילת הרומן מצהירה הגיבורה בנוגע לחבורה המגובשת של הצעירים שרקדו ושרו ברחוב כי "נהנינו לראות איך העולם מסתכל עלינו קצת כמו על קופים בכלוב. רק אנחנו ידעו שאם יש כאן מישהו בכלוב, זה הם. אנחנו היינו חופשים." ואילו בפועל, הרומן לא ממשיך את הקו המרדני, את הטלת הספק ואת קריאת התגר, והולך בקו ישר אל הגאולה הצפויה מראש. כלומר, המהלך הדרמטי של הגיבורה אינו מקבל ביטוי משמעותי בהעלאת ספקות ושאלות בעלות ערך, ובהתאמה, גם התשובות הניתנות כלאחר יד, כמעין שכנוע עצמי של הגיבורה, אינן משכנעות מבחינה האמינות של הסיפור.
במידה רבה, "שירה גאולה" הוא רומן לבני הנעורים, בדומה ל"מישהו לרוץ איתו" שפשוט לא שווק ככזה. הסיבה לכך גלומה לא רק בגיל
של הדמות הראשית, אלא גם בבחירה לספר על המפגש של נערים ונערות עם עולם המבוגרים, עם מסגרות ותבניות ועם תהליך גיבוש הזהות העצמי.
אולם גם בתיעוד ההווי הנערי על כל מורכבותו הרומן נותר חד-ממדי ומאולץ, וכך גם השפה שבה הוא כתוב, שהיא עירוב של סלנג, שפה דיבורית וניסוחים ספרותיים שאינם מעוררים את ההתרגשות המצופה מהם. עירוב שכזה הוא מבורך, ולפרקים הוא אכן מצליח לספק קטעים מהנים לקריאה, אך גם אלו אינם משכנעים באמת ונדמים יותר כסיפור שמדובר בשיחה בין שניים מאשר כחלק מיצירה ספרותית בעלת מהלך פואטי-לשוני מובחן.
ירון-דיין כתבה ברומן זה, וגם ב"מקימי", על מצבים נפשיים וממשיים מרתקים, המהווים לא רק קרקע פורייה לדיון פילוסופי-אמוני-חברתי בטקסט ספרותי, אלא גם שיקוף של תהליכים המתרחשים בחברה הישראלית מדי יום, וראוי לכתוב עליהם. אולם התוצאה היא דרמה טלוויזיונית מיינסטרימית מהסוג המיושן, שמעניקה לקוראים מעמד של צופים בלבד, ללא מעורבות של ממש. היא מספקת לקהל את מה שהוא זקוק לו ולא מעמתת אותו עם המורכבות של הסיטואציות, אינה מעוררת זעם וגם לא חמלה. מעל לכל, היא כושלת בלהוציא את הקורא למסע ספרותי.
"שירה גאולה", נועה ירון-דיין, הוצאת עם עובד, 319 עמ'
