לקראת צונאמי של פנסיונרים: המדינה לא נערכת
בזמן שתוחלת החיים ממשיכה לעלות בקצב של 6 שעות בכל יום - אי אפשר להמשיך להתעלם מהשלכות משבר ההזדקנות. האם נכון שגיל הפרישה יישאר על כנו וכיצד יש להתאים את שוק העבודה לצורכי מאות אלפי הגמלאים, שעלולים להתנוון אל מול מסך הטלוויזיה?
דחיית העתירה על ביטול חובת הפרישה בישראל משקפת היעדר מודעות והיערכות למשבר ההזדקנות, הנחשב לגל צונאמי עצום שיכול לתרום לשגשוגן או להביא לשברונן של מדינות. אם בזמן קום המדינה, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היתה בקושי 66 שנים והגיל החציוני היה 31 בלבד - כיום אנחנו חיים בטריטוריה הלא-נודעת שבה אריכות-הימים היא הגבול החדש של האנושות.
- נדחתה העתירה לביטול חובת הפרישה בשל גיל
- עובדים מתבגרים: "מי יקבל אותי לעבודה בגיל 68?"
- תחזית קודרת: חצי מהקשישים יהיו עניים
כאשר תוחלת החיים ממשיכה לעלות בקצב של שנה נוספת בכל ארבע שנים, או ב-6 שעות בכל יום, ודור הבייבי-בום בישראל מגיע לגיל 70 בקצב של 60 אלף איש ואישה בשנה, גל הגיל שוטף אותנו ואנו הופכים לגרונטוקרטיה (שלטון הזקנים). הוצאות מעסיקים על פנסיה, הוצאות על שירותי בריאות, קצבאות זיקנה וגמלאות סיעוד יהוו נתח הולך וגדל מההוצאה הציבורית.
כבר כיום, 79 מיליארדי השקלים המופנים לתשלומי הגמלאות על-ידי המוסד לביטוח לאומי מעמידים את האיתנות הפיננסית שלו בספק עם גירעון הצפוי להאמיר בשנים הקרובות. המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על קשר חיובי ברור בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות האחרונות לבין גילם של הבוחרים: שיעור ההצבעה בקרב קבוצת הגיל 61 ומעלה עמדה על 89% בעוד שרק 65% מבני 18-30 מימשו את זכותם להצביע.
פונטציאל הרסני
הטרנספורמציה הדמוגרפית הזו עשויה ליצור הזדמנויות שיווקיות וחברתיות חדשות אבל גם משברים רפואיים, כספיים ובין-דוריים עם פוטנציאל הרסני. האם אנחנו מוכנים? האם הממשלה מכירה בגל הצונאמי הזה ומציעה פתרונות חדשניים? התשובות לשתי השאלות הללו הן לאו מוחלט. גל הגיל זוכה לתשומת לב מועטה של הרשויות שעסוקות מדי בביטחון, בגז טבעי ובפוליטיקה הישרדותית.
חשיבה פרו-אקטיבית כבסיס לפעילות אסטרטגית בנוגע להשלכות הזדקנותו של עולמנו, שהוצעה לאחרונה בנייר עמדה על-ידי ד"ר קן דיכטוואלד, מומחה בעל שם-עולמי להזדקנות, מציבה בפנינו חמש בעיות ברורות אשר חיוני לטפל בהן כדי שתוחלת החיים החדשה שלנו תלווה בניצחון ולא בטרגדיה.
הבעיה ראשונה: מהו הגיל החדש של הזיקנה? הכלכלה שלנו מבוססת על מושגי הזיקנה ואריכות-הימים של המאה ה-19. כאשר אוטו פון-ביסמרק בחר את גיל 65 כסמן של הזיקנה בשנת 1880, תוחלת החיים הממוצעת בארצו הייתה 45. באופן דומה, ב-1960 עמדה אוכלוסיית הזקנים בישראל על כ-8% מהאוכלוסייה ביחס לגיל העבודה ולפי תחזית בנק ישראל במהלך שני העשורים הבאים היא צפויה להגיע ל-19%.
עם הקמת המדינה, 12 עובדים בממוצע מימנו קצבה של זקן אחד, בעוד שכיום תוחלת-החיים הממוצעת בישראל היא בין הגבוהות בעולם - 80.3 לגברים ו-84.1 לנשים. ולנוכח עשורים של ירידה בילודה, פחות משלושה עובדים מממנים זקן אחד. האם גיל 65 – או אפילו 67 – צריך להיות גיל הזיקנה במאה ה-21? כאשר הדמוגרפיה שלנו ממשיכה להטות את הכף לעבר ההזדקנות, ההשפעה הכלכלית של המספרים האלה על ישראלים עובדים תהיה מסיבית. זו איננה בעיה המשפיעה רק על 'מבוגרים'. גיל הזיקנה במאה ה-21 הוא נושא דמוגרפי-כלכלי-חברתי שישפיע על כולנו. ואם לא יחול בו שינוי תהיה לו השפעה אכזרית במיוחד על דור המילניום.
הבעיה השנייה: מחלות ההזדקנות עשויות להיות בולען כלכלי ורגשי שלתוכו תיפול המאה ה-21 - כתוצאה מהתקדמות הרפואה המודרנית ותשתיות בריאות הציבור, הצלחנו להאריך את תוחלת החיים, אבל עשינו מעט מדי להאריך את תוחלת הבריאות שלנו, עם מגפות של מחלות לב, סרטן, שבץ, אלצהיימר וסוכרת.
בנוסף להיותה יקרה למדי, מערכת הבריאות הנוכחית שלנו אינה כשירה לטפל בתנאים המורכבים של חיי הזיקנה. לדוגמה, אלצהיימר (ודמנציות אחרות) כיום פוגעת בממוצע באחד משני אנשים מעל גיל 85 והפכה למחלה מפחידה. אלא אם תתרחש פריצת דרך, הסובלים מאלצהיימר בישראל צפויים לגדול מ-150 אלף ויותר כיום - למספר כפול מזה בעשור הבא, עם עלויות מצטברת שתטפסנה ל-38 מיליארדי שקלים.
אלא שסדר העדיפויות המדעי אינו מסונכרן בהתאם: על כל דולר שמוצא כרגע על טיפול באלצהיימר, פחות מחצי סנט מנוצל למחקר מדעי חדשני בתחום. גם הרופאים שלנו אינם מוכנים לזיקנה. 15% מהרופאים המומחים שלנו הם רופאי ילדים, בעוד שפחות מאחוז אחד הם רופאים גריאטריים. רק ארבעה מבין 300 המוסדות הגריאטריים הם ממשלתיים, ו-97% מהסטודנטים לרפואה אינם לוקחים אפילו קורס בודד בגריאטריה.
הבעיה השלישית: לקראת עידן חדש של המוני זקנים עניים - על-פי הערכות הלמ"ס, ל-30% מכלל משקי הבית בגילאי 45-64 אין חיסכון לפרישה ול-52% מהקשישים אין פנסיה מעבר לדמי הביטוח הלאומי. שיעור התעסוקה בקרב בני +65 הוא 12% בלבד, והשינוי הנדרש בשוק העבודה והתאמתו לצרכי האוכלוסייה המבוגרת הוא אתגר גדול של הדורות הבאים.
הבג"ץ נגד גיל הפרישה: צפו בדיון באולפן ynet
אנחנו שמים פעמינו אל עתיד שבו נטל של מאות-אלפי בייבי-בומרס שיתרוששו בזיקנתם ירסק את הנחות היסוד של הכלכלה הלאומית ואת הדורות הנאלצים לתמוך בהם. נוסף על כך, אנחנו לא מטפחים אוריינות או אחריות כספית בקרב הצעירים. לדוגמא, ל-62% מהציבור אין מושג כמה כסף יקבלו בפרישה, ומשרד החינוך המופקד על מדיניות החינוך המיני בבתי-הספר על פי חוק אינו מחייב את מערכת החינוך לעסוק בחינוך פיננסי.
הבעיה הרביעית: קץ לגילנות - בתקופה הקולוניאלית, זקנים זכו ליראת כבוד בשל חוכמתם וניסיונם. במהלך העידן התעשייתי, כל זה התהפך. כיום, בעולם ממוקד-צעירים, אנשים רבים בכל הגילאים הם גרונטופובים – כלומר, אינם מרגישים בנוח עם אנשים מבוגרים ועם תהליך ההזדקנות שלהם. מוסדות רבים האמונים על עיצוב חיינו - מתכנון עירוני, טכנולוגיה, שיטות העסקה, דיור ועד למדיה הפופולרית - שבה מפרסמים ברשתות חברתיות הנצפות על ידי בני 30 יותר מאשר על ידי בני 60 - מתוכננים להתמקד בקהל-יעד צעיר. כלומר, הם גילניים. לדוגמה, הבתים שאנו מתגוררים בהם לא נבנו עבור גופנו המזדקן. פחות מ-2% ממלאי הדיור שלנו נבנה כדי להבטיח בטיחות ונגישות למבוגרים, כאשר שליש מהקשישים נופלים בכל שנה.
הבעיה החמישית: לתת משמעות חדשה לבגרות -
הגמלאים של היום מרגישים שהם נמצאים בזמן הטוב ביותר בחייהם, המאפשר להם לתת בחזרה. והם נותנים: תורמים יותר כסף וזמן התנדבות מכל קבוצת-גיל אחרת - עושים כל דבר, קונים דירות לילדים, מלמדים את הדור הצעיר, מסייעים כלכלית למי שצריך. במבט קדימה, מדע הרפואה יתרום להארכה נמשכת של תוחלת החיים.
למרות זאת, מנהיגים ברמה הקהילתית, הדתית והפוליטית טרם יצרו חזון משכנע באשר למטרות ולמשמעות של שנות-החיים שנוספו לנו. לדוגמא, צפייה בטלוויזיה היא הפעילות הדומיננטית ביותר בקרב 850 אלף הגמלאים שלנו המבלים בממוצע 49 שעות בשבוע אל מול המסך. בסופו של דבר, הבעיה שלנו לא תהיה לגיונות מתרבים של אנשים מבוגרים אלא היעדרם של דמיון, יצירתיות ומנהיגות לגבי מה שניתן לעשות עם כל הבגרות הזאת, הניסיון ואריכות-הימים.
רפאל (רפי) אפלר הוא יועץ ארגוני, מומחה להשלכות אריכות-הימים על ארגונים
לפנייה לכתב/ת 
