"אני נפגעת נפש והפסקתי להתבייש לדבר על זה"

אחרי החגים זה זמן טעון בשבילי. עם המשפחה שלי אני לא בקשר בגלל ההיסטוריה ומה שקרה בעבר, שתיכף אחלוק אתכם.

שבועיים לפני פסח שנת 2006 נהרגה אמא שלי באופן פתאומי בתאונת דרכים, הייתי כבר נשואה עם ילדים, שהקטן בהם בן שש. המוות שלה היה הטריגר הראשון להתפרצות מחלת הנפש שלי.

במהלך השבעה עלו וצפו פתאום זיכרונות קשים משנות הילדות. דברים שהדחקתי במשך שנים. השבעה נגמרה והתחלתי להבין שיש לי בעיה - לא הצלחתי לישון, היו לי סיוטים. לא הצלחתי לחזור לשגרה.

לדבר על הסטיגמה של נפגעי נפש

אחרי שלוש שנים הגיע משבר נוסף - העסק בו עבדתי נסגר בפתאומיות. חיפשתי עבודה אבל בגלל המצב הנפשי הרעוע בו הייתי מצאתי רק עבודות שלא התאימו לי ושבהן ניצלו אותי. בעקבות החוויות הקשות שעברתי שם התמוטטתי שוב ונזקקתי לאשפוז נוסף.

באשפוז השני ביקשתי שיעזרו לי למצוא עבודה שמתאימה לי, ואז סיפרו לי לראשונה על האפשרות לקבל תמיכה מסל שיקום. דרך סל שיקום קיבלתי חונכות, ליווי תעסוקתי ואפשרות להשתתף בתכנית עמיתים, של החברה למתנ"סים הארצית ומשרד הבריאות.

דרך הליווי התעסוקתי מצאתי עבודה שהתאימה לכישוריי ובה התפתחתי וצמחתי במשך מספר שנים; השתתפתי בחוג ספורט, דבר שנתן לי המון ביטחון - חזרתי להרגיש בטחון בגוף שלי ובמי שאני.

לראשונה גם הבנתי את החשיבות של דיבור גלוי על המחלה - הרגשתי את המשקולת של הסטיגמה, ההסתרה והבושה שחונקת אותי ומקשה עלי עוד יותר מאשר ההתמודדות הנפשית עצמה.

מרגישה שמצביעים עליי

בתקופת החגים הזו אני עושה עוד צעד בדרך מעבדות לחירות, והולכת להיות מרצה ולסייע למתמודדים עם מגבלה נפשית למצות את הזכויות המגיעות להם במסגרת ביטוח לאומי וסל שיקום.

השלב הזה הוא עוד מדרגה במסע שלי להחלמה ולשינוי חברתי. אני רוצה להעביר מסר למתמודדים, לבני משפחה, ולציבור הרחב שלנפגעי נפש אין במה להתבייש - לא עשינו שום דבר רע ואנחנו לא אשמים במצבנו.

עלינו לדרוש את הזכויות המגיעות לנו ולצאת בראש זקוף ומורם אל הקהילה, כי כולנו בני אדם. קבלה שלנו על ידי החברה תהיה החירות האמיתית של כולנו.

"עמיתים" היא תכנית ארצית המשותפת לחברה למתנ"סים ולמשרד הבריאות, שמטרתה שיקום והחלמה של אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית