"רודפי שלום הם האנשים הכי אמיצים בעולם"
הסופר קולום מק'קאן תמיד בחר דמויות שניצחו את המציאות. לרגל הגעתו לישראל כאורח פסטיבל הסופרים בירושלים, הוא לא מהסס להשוות בין הבעיות המקומיות להסכם השלום האירי, ומשוכנע שכמו בעלילות שלו - הכל אפשרי. "צריך לרצות שלום", הוא אומר, "האם זה מה שקורה במזרח התיכון? אני לא משוכנע"
קולום מק'קאן מסרב לתייג את עצמו כסופר של מקום אחד. "אני סופר אירי שמתגורר בניו יורק, ואני גם ניו יורקי, וגם אמריקני, ואני עוד דברים, אבל בעיקר אני אירי נודד", הוא אומר. גם הדמויות שלו תופסות תמיד רגע מסוים בהיסטוריה - בין אם זה לוליין שמתח חבל בין מגדלי התאומים והילך מעל לעיניהם של צופים חרדים, כומר המתגורר בשכונות הפחות טובות של ניו יורק ועוזר לזונות והומלסים, או ילדה צוענייה בעיצומה של מלחמת העולם. בכולן הוא נוטה להתבונן מזווית חברתית ואנושית, כאנשים שיש להם מה להגיד.
מק'קאן יגיע בסוף החודש לישראל כאורח של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, ויש לו תובנות מעניינות על מה שאפשרי בין עמים המכים אחד את השני, כמי שצפה מקרוב בהיסטוריה האירית, שידעה סכסוף עקוב מדם. אינספור המכות ההדדיות נחתמו לבסוף בהסכמי השלום בסוף המאה הקודמת. גם חלק נכבד מהספרות שמק'קאן כתב לאורך השנים משובצת בעבר האירי שלו. "אני מאמין גדול בדמוקרטיה של סיפורים וביכולת שלהם לחצות גבולות ומגבלות", הוא מבהיר. "אני לא חושב שסיפורים מסוגלים להביא שלום, למשל, אבל הם כן מסוגלים לרכך במקרים רבים עוינות ומטענים היסטוריים, ולהיות חלק מאווירה מסוימת, או יותר נכון – לעזור ליצור את התשתית לאותה תשוקה ולאותו רצון לשלום".
"לחצות אוקיינוס", ספרו החדש שרואה אור בימים בעברית (בהוצאת "עם עובד") משלב שלושה קווי עלילה שלכאורה אין ביניהם קשר מיידי, אך כולם תופסים גיבורים ורגעים "גדולים מהחיים": בחלק הראשון אנחנו מצטרפים לטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה, שנעשתה על ידי שני טייסים בריטיים, אלקוק ובראון, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. החלק השני מתלווה לפרדריק דאגלס, מי שהתפרסם כעבד אפרו-אמריקני נמלט ושהפך ללוחם זכויות אדם ומדינאי. דאגלס אחראי בנוסף לאחד החיבורים המשפיעים של המאה ה-19 ושינה במידה רבה את התפישה על העבדות. החלק השלישי מלווה דמות מוכרת יותר מהעידן האחרון - הסנאטור האמריקני לשעבר ג'ורג' מיטשל, הרוח הדיפלומטית החיה בהסכם השלום ההיסטורי בצפון אירלנד.
אתה פותח את הספר בשני טייסי קרב בריטיים שעושים מעשה בלתי אפשרי כמעט. מה לך ולמלחמת העולם הראשונה?
"תקופת המלחמה היא מרתקת במיוחד עבור כל כותב אירי, ובטח עבורי, לא רק כי העולם נהפך לבית קברות אחד גדול, אלא כי אירלנד עצמה היתה חלק מהמלחמה הזו. היה לנו את המרד שלנו ב-1916, את מלחמת העצמאות ב-1918 ואז גם מלחמת אזרחים. זו היתה תקופה מטלטלת. כמובן, גם מלחמת העולם השנייה 'עיצבה' את האתוס והחיים של האירים, אבל בניגוד לאומות אחרות, אני בהחלט חושב שמלחמת העולם הראשונה היתה קריטית יותר".
ואתה כותב על האירועים ההיסטוריים כאילו התרחשו אתמול
"כנראה שיש בהיסטוריה המון סיפורים שכבר הספקנו לשכוח, אני בהחלט כותב על העבר, תמיד רציתי לדחוף אותו חזק כלפי ההווה, להביא אותו כל הדרך עד היום, כי כל רומן על העבר הוא בעצם רומן על ההווה. בפרק האחרון אני כותב כי אין שום סיפור בעולם שלא מתייחס לעבר, אפילו באופן חלקי. אני חושב שהספר הזה מנסה להיאבק בתמה הזו; מתי בדיוק משהו הופך לעבר? אני חושב שהעבר לפעמים מתרחב ככל שאנו מגיעים אליו, הוא גדל, הוא הופך דינמי וזה מה שיפה בו".
ואיזה תפקיד יש לסיפורי העבר לדעתך בחיים שלנו כיום?
"למדתי להבין שהעבר הוא דינמי, הוא משהו שמתפתח ומתפשט, ואתה יודע מה, לא בטוח שהייתי מכנה אותו עבר, כי הוא לא עבר, הוא תמיד היה ותמיד יהיה חלק מההווה, גם מהעתיד, ואלו אנחנו שעושים את ההקשרים וקובעים איזה תפקיד יהיה לו".
מה גילית על הדמויות שעליהן בחרת לכתוב הפעם?
"ברומן הזה לקחתי כאמור שני אנשים שיצאו מתוך הזוועות של המלחמה כדי לטוס, זו לא טיסה שנשכחה, אבל עדיין, לא כל כך ידועה, לפחות לא כמו טיסתו של צ'ארלס לינדברג שנעשתה שמונה שנים מאוחר יותר ונחשבת לטיסה הטרנס-אטלנטית הישירה הראשונה. ברגע שהתחלתי לחקור, זה היה מדהים מבחינתי, לא רק הודות לכוח והאומץ של הגברים הללו, אלא בגלל שהיה הרבה מידע מוטעה לגבי הטיסה הזו ברחבי האינטרנט. יש שמועות, למשל, שבראון קצת החל להשתגע כשהם היו באוויר ולקפוץ כמו תרנגולת, ומדובר בשמועה שהיא לא רק מגוחכת אלא בלתי אפשרית. אם זה היה קורה, המטוס לא היה מסוגל לשאת אותו. אפילו למדתי קצת על טיסה בקורס שלקחתי, ואפילו שכרתי לעצמי מטוס קטן רק כדי שאראה וארגיש מה זה, וגיליתי שאני לא רוצה לשכור שוב מטוס לעולם, הייתי אחוז אימה".
עם ג'ורג' מיטשל זה אחרת, הרי מדובר על אדם שמתהלך בקרבנו.
"יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדמיין בקשר אליו מלבד הסכם השלום, הוא היה בחור חביב ואמין, והוא התיר לי ליצור בדיון מדמותו וזה מאוד אמיץ מבחינתו, במיוחד כשבפרק הראשון העמדתי אותו עם חיתול ביד, בספרי ההיסטוריה לא תמצא תיעוד של מנהיגים שלנו מחליפים חיתולים, אבל בפרוזה כן, כי היא תמיד יותר גמישה ומסוגלת להיכנס ולהאיר פינות בלתי נראות".
לא בכדי השם ג'ורג' מיטשל מצלצל מוכר לאזניים מקומיות. מיטשל שימש כשליח למזרח התיכון במטרה לחקור את הנסיבות שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה, המלצותיו נוסחו בדו"ח מיטשל הידוע, וגם היוו את הבסיס לתוכנית מפת הדרכים המציעה פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. תוכנית שכרגע מעלה אבק, אם לא נגרסה כליל. מיטשל עצמו העיד בראיון, בתוקף תפקידו כשליחו של הנשיא אובמה, כי השגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים קשה מהשגת השלום בצפון אירלנד.
אתה סבור שהסכם אפשרי גם אצלנו?
"השלום הושג בצפון אירלנד אחרי 800 שנה של אלימות, ואולי המזרח התיכון הרבה יותר מורכב, אז מה? רק בגלל שהוא יותר מורכב זה לא אומר שהשלום בלתי אפשרי. נכון, אני מרגיש כבר היום שיש המון אנשים שחושבים ששלום במזרח התיכון הוא בלתי אפשרי. תמיד הכי קל זה להיות ציניים, אבל ציניים הם לא בהכרח האנשים הכי חכמים, הם מוגבלים על ידי אופן הראייה שלהם. אנשים אופטימים הם הרבה יותר חכמים לדעתי. למה? כי יש להם את האומץ להיכשל".
קצת קשה לראות את זה מבעד לאלימות יומיומית, לא?
"בשביל שלום צריך תשוקה, צריך לרצות את השלום, להשתוקק אליו, האם זה מה שקורה במזרח התיכון? אני לא משוכנע, אבל אם לא יהיה רצון בשלום, אז מן הסתם הוא לא יגיע. אין מה לעשות, להגיע להסכם זה דבר קשה ומורכב, ולעשות מלחמה זה הכי קל בעולם, ירייה אחת עלולה להצית את הכל, כפי שכבר ראינו בעבר".
אז אני מבין שאתה בסך הכל אופטימי?
"אולי זה עניין של בחירה או אופי או נסיבות, אבל אני בהחלט מתעקש להיות אופטימי בגלל כל מה שאמרתי. אני חושב שאלו שרודפים אחר שלום הם האנשים הכי חזקים ואמיצים בעולם, ואני בהחלט מאמין שהשלום במזרח התיכון הוא אפשרי, אבל יכול להתרחש רק אם כמה מוחות מבריקים יקחו את עצמם בידיים וינסו לעשות יוזמה רצינית".
"וכן, צריך גם עוד מוח מבריק שינצח על הכל, ואז עוד מוחות מבריקים שיגרמו לזה לקרות, ואני חושב שלא חסרים לכם מוחות מבריקים כאן באזור. אולי אני אופטימי, אבל לא תמים, אני מודע לכך שכדי לרצות בשלום בן אדם צריך קודם כל גג מעל הראש, מקום שהוא יכול לקרוא לו בית ולהרגיש בו נוח, וגם קצת כסף כדי להשיג דברים שהוא באמת צריך. אני חושב שצריך שלבן אדם יהיה מספיק כדי ללמוד לסלוח, וכמובן – לדעת להקשיב לסיפור של הצד השני".
