מסע הישארות - חוויה שאין דומה לה / טור
עידו אשד, אחד שכבר ראה את הפועל חולון זוכה באליפות ובגביע, מתרגש אפילו יותר מהעוצמות של הקרב על ההישארות בליגה. כנראה שחרדה ופחד משפיעים יותר משמחה ואושר
יותר מהכל, הסיבוב השלישי של חולון מזכיר לי את עונת האליפות. ממש ככה, אלה שני צדדים של אותו הכדור, שמוציאים ממך את הכי הרבה רגש. זכיה באליפות היא כמו החתונה המפוארת עם האישה שאתה אוהב. אירוע מכונן, שיא החיים. במקרה אתמול זכתה לסטר באליפות מדהימה באנגליה, שתיזכר גם בעוד מאה שנה. ואולי אתמול זכתה גם באר שבע באליפות אחרי 40 שנה. אמנם הרבה אוויר יוצא מהבלון כמה חודשים אחרי החתונה/אליפות, ויש כניסה לשגרה, ומתחילים לריב על כסף וכביסה, אבל אליפות היא הישג נפלא, השיא האפשרי בספורט המקצועני.
אבל מנגד, מסע של הישארות בליגה – הוא חוויה אחרת שאין דומה לה. מכל סיפורי הספורט, אני תמיד אזכור את שייע פייגנבוים וחזי שירזי בוכים בהיחלצות של בני יהודה ואת "בית שאן סרט מלחמה". הישרדות מייצרת עוצמות אחרות, לפעמים חזקות יותר. כנראה כי חרדה ופחד משפיעים יותר מאשר משמחה ואושר. אם אליפות היא חתונה, אז להישאר בליגה דומה אולי למסע החלמה ממחלה קשה של מישהו שמאוד קרוב אליך. כשברור לך שהסכנה חלפה, החרדה מתחלפת באושר אינסופי. ואתה מסתכל על החיים אחרת.
במסעות ניצחון ואליפויות, לרוב קורה שחוג האוהדים של הקבוצה גדל בהדרגה, ככל שמתקדמת העונה. כולם רוצים להתחכך בתהילה, ויש הרבה טרמפיסטים על הדרך. טבעי וגם מקובל, וזו דרך לגיטימית למועדון להגדיל את מצבת האוהדים שלו. אבל באופן דומה, כשקבוצה כושלת וחייה בליגה בסכנה, מצטמק לו לפתע היציע, והרבה מהאוהדים מפסיקים להגיע, לא רוצים
להיות מזוהים עם כישלון, חוששים לקוות ולהאמין, ואז להתפכח ולהתאכזב. בהחלט גם זה טבעי ומקובל.
אבל לא כך בחולוניה. שככל שיענוה, כך תרבה ותפרוץ. אם בסיבוב השני הגיעו 3,000 למשחק, בסיבוב השלישי הקשה נגד הירידה הגיעו 4,000. אתמול היו קרוב ל-5,000. אף אחד מהאוהדים לא נעלם, לא הרים ידיים, רק הלכו וגייסו עוד חברים ושכנים, והדביקו אותם באהבה לקבוצה הסגולה. אף אחד לא התבייש, אף אחד לא פחד, אף אחד לא הפסיק להאמין, וכולם נלחמו יחד. הנהלה, שחקנים, צוות אימון, אוהדים. עבודה של מועדון שלם.
אין זה מועדון קטן שעדיין לא הטביע חותמו. זוהי קבוצה היסטורית, שמשחקת בהיכל שאין שלישי לו, ושבחדר התקשורת שלה תלויות תמונות של מאליק דיקסון קולע סל אליפות ושל טולברט מביא גביע. וכאן לתארים היסטוריים יש משמעות וכח. הזכיות האלה ממלאות את האווירה במחויבות, עוצמה וביטחון אדיר. באווירה כזו כמעט בלתי אפשרי ליפול. האמת שגם לו הייתה נופלת, האוהדים היו יודעים שזה רק שלב וזה יסתדר. ועכשיו נראה שהעניין נגמר מעשית, ושבשבוע הבא זה יסתיים גם תיאורטית. אבל עד שהגברת השמנה לא שרה, אף אחד לא חוגג באמת.
השינוי המקצועי שעשה דן שמיר הציל את העונה. אחרי ההפסד הביתי לאילת לפני שלושה משחקים, הוא ויתר על הקונספט של אדם אריאל בעמדה 4, והחזיר לחיים את איבן ראדנוביץ'. חולון עברה לשחק עם שני גבוהים, או עם קלייבורן בעמדה ארבע. וזה נראה אחרת לגמרי, שוטף בהתקפה וקשוח בהגנה, ועם משחק ריצה היסטרי שלא עוצר לרגע וקולע לפחות 90 נקודות למשחק, בהנהגת גוני הבלתי נגמר, שלומי הרוש הבן האובד שחזר הביתה, וסקוטי ריינלודס האדיר. חולון איבדה השנה חמישה שחקני חמישיה (רייס, רייט, מוזר, סמית', בראדלי), ולא ניתן לדון ב"מה היה אילו?". אבל כרגע היא נראית כקבוצה שהיתה יכולה להתמודד על הפיינל פור. הדיבור בירידה מהמגרש לחדרי ההלבשה, שרק לפני שלושה שבועות התמצה במילים "איזה באסה, ירדנו", נשמע פתאום יותר כמו דיון על פספוס הפלייאוף ו"בוא ננצח את מכבי במשחק האחרון"...
סקוטי ריינולדס שייך לליגות גבוהות יותר. יומיים לפני המשחק הוא אובחן עם קרע ברצועה האחורית בברך. לא משהו שמשחקים איתו, תרתי משמע. הצוות הרפואי, עם עזרה מבחוץ, עבד עליו 48 שעות. את המגן המיוחד שנקנה עבורו הניח בצד. "אני אשחק חופשי" הוא אמר. הלכו אלף שקלים, אבל בא משחק שיא של 22, 9 ו-7, 36 דקות על המגרש. רק אחרי המשחק הרשה לעצמו לצלוע עם הקרח על הברך לחדר התקשורת, ופירגן לכולם, הסביר שהמשחקים האלה שיפרו אותו כאדם וכשחקן. קלאסה. ריינולדס הוא אולי הסמל של המאמץ השיתופי, כי קהילת האוהדים שילמה כמחצית מהעלות של החתמתו, והוא זה שהכריע את הכף לזכות. גדי רבינוביץ', שצריך לקבל צל"ש על עבודת הכרוז, מצליח להקטין את ההיכל הענק לתחושה של אולם הפחים הצפוף, ופינק את סקוטי בירידה האחרונה לספסל בסגנון שי סידי (סקוטטטטייי – ריינולדס, כפול 3), לקול תרועת האוהדים.
חולוניה זו באמת משפחה, ששמרה על האינטימיות גם כשעברה להיכל גדול. אתה נכנס לאולם ומכיר את כולם. אפילו ראש העיר, שפעם נחשב למישהו מבחוץ, מתקבל בתשואות. הוא העניק לקבוצה היכל כדורסל מפואר, ומעבר לכך, בנה סביבו מתחם אדיר של תרבות, אוכל וספורט. ביציאה מהאולם, מאות בני נוער משחקים במגרשי הספורט הצמודים, משפחות עושות חיים במסעדות, האוהדים בסגול מתכננים כבר את העונה הבאה. פתאום הכל נראה בסדר. ככה זה מסעות הישרדות. חוויה מאיימת, שהופכת בסיומה המוצלח למאושרת עד אין קץ, כזו שזוכרים כל החיים.
לפנייה לכתב/ת 
