לא להפסיק את משלחות הנוער לפולין

בשנת 1993 התלוויתי כעיתונאי למשלחת בראשותו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, למחנות ההשמדה בירקנאו-אושוויץ. ביקורו של רבין היה מרגש, והתקשורת דיווחה על הדמעות שנקוו בעיניו כאשר שמע את ניצול השואה גוגול מנגן במפוחית הפה שלו בידיים רועדות ובעיניים עצומות. זמן קצר לאחר מכן גוגול נפטר.

אבל את הכותרות הגדולות "גנבה" שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, שהייתה חלק מפמליית ראש הממשלה בביקור. בשיחות עם עיתונאים היא השליכה "פצצה", שעוררה ויכוח ציבורי נרחב בארץ ואף זכתה לציטוטים בעיתונות בחו"ל. אלוני אמרה שלדעתה יש סכנה בשיגור משלחות בני נוער למחנות ההשמדה בפולין בנימוק שבעקבות ביקורים אלה הם עלולים להפוך אלימים ותוקפנים, הן מבית והן מחוץ, כלפי הערבים. כלומר, שבני הנוער, לטעמה, עלולים להפוך - רחמנא ליצלן - לימנים קיצונים. אלוני לא ציינה בראיונות אם בכוונתה לפעול להפסקת שיגור משלחות התלמידים לפולין. בפועל היא הסתפקה באותה הצהרה, שעוררה כאמור פולמוס, שנמשך עד היום.

בימים אלה, בצד ההסתייגות מביקורי משלחות הנוער במחנות הריכוז, שמענו דברי ביקורת שהשמיעה מנהלת אחד ממרכזי ההנצחה לשואה בארץ על מתכונת ואופי טקסי הזיכרון הנערכים ביום השואה. לטענתה, טקסי הזיכרון "פומפוזיים" מדי. היא ציינה את "הלמות התופים "והצעדות והמסדרים הצבאיים", המעניקים נופך "מיליטריסטי" לטקסים, וקבלה על הרוטינה של הטקסים ,החוזרים על עצמם מדי שנה ללא חידוש.

יש להאזין באוזן קשבת לביקורת זו, כמו גם לדברים שהשמיעה לראשונה אלוני, בהסתייגות אחת. לדעתי, אין להפסיק את ביקורי התלמידים במחנות בפולין אלא נכון יהיה להוסיף להם סיורים באתרי התרבות היהודיים מתקופת הפריחה והזוהר של יהדות פולין.

לטענה שהביקורים במחנות הופכים את ילדינו לאלימים וקיצונים אין על מה לסמוך. מה שכן, הם הופכים אותם ליותר "פטריוטים", ואין בהכרח מתאם בין פטריוטיות לקיצוניות ימנית. אתה יכול להיות פטריוט ציוני, ובה בעת תומך "שלום עכשיו". למיטב ידיעתי, איש גם לא ערך סקר לבירור עמדותיהם של בני הנוער אחרי שובם מהביקור במחנות ההשמדה ובשאלה האם הביקור חולל שינוי בעמדותיהם הפוליטיות בעקבותיו.

הצועקים "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל

 לא עושים זאת בהשראת ביקורים במחנות ההשמדה בפולין. גם החייל היורה מחברון מן הסתם לא לחץ על ההדק בגלל חוויות שחווה בתיכון בביקור בפולין. היה מעניין אילו היה נערך מחקר בנושא הזה (אם לא נערך עד היום).

אינטואיטיבית אני משוכנע שמספרם של בני הנוער שיגיעו בעקבות ביקור במחנות ההשמדה למסקנה שהפתרון היחיד לסכסוך הדמים הממושך שלנו עם הפלסטינים יכול לבוא רק בדרכי שלום, יהיה לא פחות ואולי יעלה על מספרם של אלה שיחזרו עם "רוח קרבית". לדעתי, רוב התלמידים חוזרים הן פטריוטים יותר והן משוכנעים יותר שכדי להפסיק את מעגל הדמים - ששרידים מזוועותיו ראו במחנות בירקנאו-אושוויץ - דרך השלום עדיפה על דרך המלחמה. כמובן בליווי הסיסמה: "שואה נוספת לא תהיה עוד", וכהשלמה ל"גבולות אושוויץ לא יחזרו", כדברי אבא אבן ז"ל.

הכותב הוא עיתונאי, עורך ומתרגם