ניצולי שואה בארץ: בודדים, סובלים ממצוקה נפשית ופוחדים מעוד שואה
מהן הבעיות שמציקות ביותר לניצולי השואה? בן כמה המבוגר? באיזו עיר בארץ ובאיזו מדינה בעולם מתגוררים הכי הרבה ניצולים? ולא פחות חשוב: כמה כסף בדיוק מקבל כל ניצול, ומי זכאי לפיצוי? השרה לשעבר לבנת שעומדת בראש הקרן לרווחת נפגעי השואה: "הממשלה מסייעת, אבל לא מספיק"
כמעט 77 שנה עברו מתחילת מלחמת העולם השנייה, מהתקופה האכזרית והחשוכה ביותר בהיסטוריה. על אף השנים הרבות שחלפו, בינינו חיים עדיין רבים שחוו על בשרם את הזוועות. כ-194 אלף ניצולי שואה חיים בישראל, ומדי שנה הולכים לעולמם כ-13 אלף ניצולים. בדקנו היכן הם מתגוררים, מה הם חשים ומי - אם בכלל - דואג למחסורם.
כ-2,100 מתנדבים מבקרים אחת לשבוע ניצולי שואה בודדים, אך מחצית מניצולי השואה בארץ אמרו - כך על פי משאל שנערך בקרב ניצולים - כי הם חשים בדידות. 43% מהם חוששים שהשואה תקרה שוב. 60% מהניצולים מוטרדים ממצבם הכלכלי, ומדובר בנתון לא מפתיע אם זוכרים שלא פחות מ-45 אלף ניצולים חיים מתחת לקו העוני - נתון מביש במיוחד. 66% מהניצולים סובלים ממצוקה נפשית: דיכאון או אובדן יכולת להתמודד עם בעיות.
כמחצית מהניצולים בארץ אמרו כי מצבם הבריאותי רע, ו-88% מהם סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות. המחלות האופייניות: 66% סובלים מלחץ דם גבוה, 53% מהפרעות שינה, 44% סובלים מכאבים קבועים בגב ובצוואר, 47% סובלים ממחלות לב.
ניצול השואה המבוגר ביותר, ישראל קרישטל מחיפה, הוא בן 112. קרישטל נכנס לספר השיאים של גינס כגבר המבוגר ביותר בעולם. לפי קולט אביטל, שעומדת בראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, מספר הניצולים נותר גבוה משום שלאחרונה ניתנה הכרה לקבוצות נוספות של ניצולי שואה, ובהם יוצאי עיראק, מרוקו ואלג'יריה, שהוכרו בדצמבר האחרון כמי שנרדפו בתקופת השואה וזכאים למענק שנתי. לפי נתוני מרכז הארגונים של ניצולי השואה, כ-66% מהניצולים הם נשים, וכ-33% הם גברים.
מנתונים שהועברו ממשרד הרווחה עולה כי ריכוז ניצולי השואה הגדול ביותר נמצא בחיפה, שם חיים כ-25 אלף ניצולים. בירושלים חיים כ-22 אלף ניצולים, בתל אביב כ-15 אלף ובגבעתיים כ-8,000. במבט עולמי, בישראל מספר ניצולי השואה הגבוה ביותר. בארה"ב חיים כ-125 אלף ניצולי שואה וברוסיה כ-35 אלף. גם בצרפת, אוקראינה, קנדה וגרמניה חיים יותר מעשרת אלפים ניצולי שואה. אחר כך ברשימה: הולנד, בריטניה והונגריה.
להגדלה - לחצו על התמונה
התגמול החודשי וההטבות משולמים לניצולי שואה זכאים מכוח "חוק נכי רדיפות הנאצים" או "חוק הטבות לניצולי שואה". החוק הראשון נחקק ב-1957 לאחר שגרמניה, במסגרת הסכם השילומים, ביקשה לפטור את עצמה מתשלום פיצוי אישי של הניצולים שעלו לישראל עד אוקטובר 1953. ישראל הסכימה, ובעקבות הזעם הציבורי נחקק החוק.
על פי החוק, כל ניצול שעלה עד 1953 זכאי אוטומטית לאחוז נכות מינימלי של 25% ומקבל תגמול חודשי של בין 2,200 ל-5,580 שקל בחודש, בהתאם לדרגת נכותו. תגמולו החודשי של ניצול שואה נזקק עומד על 5,350 עד 10,205 שקל בחודש, תלוי ברמת הכנסתו ואחוזי נכותו.
ניצולים שעלו לארץ אחרי אוקטובר 1953 יכולים לתבוע את גרמניה, ו"חוק נכי רדיפות נאצים" לא נועד לפצותם. עם זאת, לאחר שהתברר כי ניצולים לא תבעו את גרמניה בזמן, הוחלט לפני שנתיים להעניק גם לניצולים אלה "ממעגל ראשון" את אותו סל הטבות, בדומה לאלו שעלו לארץ לפניהם.
ניצול שואה ממעגל ראשון מוגדר ניצול ששהה במחנה השמדה, מחנה ריכוז, גטו או מחנה לעבודת פרך, או הסתתר בשטח כבוש. ניצול שואה ממעגל שני הוא מי שברח מביתו בשל רדיפות הנאצים, והסתתר בשטח שאינו כבוש. 65 אלף ניצולים ממעגל שני שעלו אחרי אוקטובר 1953 לארץ אינם זכאים לתגמול חודשי. הרשות לזכויות ניצולי שואה מעניקה להם - כתחליף - מענק שנתי בסך 3,600 שקלים, פטור ברכישת תרופות מרשם וסיוע נפשי בהתאם לצורך. בנוסף, ניצול שזכאי לגמלת סיעוד מהביטוח הלאומי מקבל מהרשות לזכויות ניצולי שואה תוספת של תשע שעות סיעוד שבועיות.
נתונים שגיבש ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספריות של יד ושם, מעלים כי בעת שחרור אושוויץ, מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימה גרמניה הנאצית, היו 7,000 אסירים, רובם המכריע יהודים.
לפי הדו"ח הרשמי של הכוח האמריקני ששחרר את מחנה הריכוז דכאו ומחנות הבת של דכאו, בעת השחרור היו 67,665 ניצולים – כשליש היו יהודים. בעת השחרור של מחנה הריכוז בוכנוואלד ב-11.4.45 היו 21 אלף ניצולים, מהם כ-4,000 יהודים.
ממחנה ההשמדה טרבלינקה ניצלו 70 יהודים, ממחנה ההשמדה חלמנו ניצלו שניים או שלושה יהודים בלבד, ממחנה ההשמדה בלז'ץ ניצלו שני יהודים וממחנה ההשמדה סוביבור ניצלו בין 50 ל-70 יהודים.
ב-24.7.44, בעת שחרור מחנה הריכוז וההשמדה מיידנאק שבו נרצחו לפחות 60 אלף יהודים, נותרו בחיים רק כמה מאות יהודים. בעת השחרור של מחנה הריכוז ברגן בלזן ב-15.4.45 היו כ-60 אלף אסירים, כחצי מהם יהודים. בשבועות הראשונים אחרי שחרור ברגן בלזן, כ-14 אלף מתו בגלל מצבם הירוד - כמעט כל ה-14 אלף היו יהודים.
לדברי ד"ר רוזט, 43 אלף יהודים נרצחו על אדמת פולין במבצע קציר (ארנטפסט) ב-3 בנובמבר 1943 - המספר הגדול ביותר ביום אחד בתקופת השואה. לדבריו, הרצח ההמוני הגדול הראשון היה בין ה-27 ל-28 באוגוסט 1941 בקמיניץ פודולסקי, שבו נרצחו מעל 23 אלף יהודים, רובם המכריע הם כאלה שגורשו מהונגריה.
בין הימים 29 ל-30 בספטמבר 1941 נרצחו, לדברי רוזט, יותר מ-33 אלף יהודים בבאבי יאר שליד קייב. ב-20.1.45, מוסיף רוזט, כאלף נשים יצאו ממחנה שלזרסיי בשלזיה העלית לכיוון צ'כוסלובקיה. בדרך נוספו עוד נשים. הן צעדו 800 קילומטרים עד לוולרי בצ'כוסלובקיה ובדרך רובן מתו. אחרי השחרור מתו נשים נוספות ומ-1,300 צועדות רק 350 נשארו בחיים.
דור ניצולי השואה הולך ונעלם, אבל האם העיסוק בנתונים הוא ניסיון להקפיא את הזמן לפני שיילך לעולמו אחרון הניצולים וכל מה שיישאר מזכר השואה הם דפי ההיסטוריה?
פרופ' דניאל בלטמן מהחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית, שעוסק באתגרים של חקר השואה, מסביר כי איסוף הנתונים והמספרים היה חשוב מאוד מיד אחרי תום מלחמת העולם השנייה. "בעצם לאף אחד לא היה מושג אחרי המלחמה מה מצבו של העם היהודי אחרי השואה", הוא אומר, "איפה היהודים חיים וכמה מהם בחיים, היכן וכמה נרצחו. התחילו לאסוף את הנתונים אחרי המלחמה גם במחנות העקורים בגרמניה וגם בקהילות היהודיות שהתחילו להשתקם. כל מי שחי בפולין ובגרמניה אחרי המלחמה היה ניצול שואה מטבע היותו שם. לא כל הנתונים אמינים לגמרי. אף אחד לא ניסה לתת תמונה רחבה, ולכן המספרים תמיד נשארו בגדר הערכות".
פרופ' בלטמן מסביר כי אף מדינה חוץ מישראל לא ערכה רישום של מספר הניצולים החיים בה. ישראל ניסתה לעשות זאת בגלל צורכי הסיוע, אולם הנתונים תמיד נאספו על ידי ארגוני ניצולים. להערכתו, אגב, בישראל הולכים לעולמם מדי שנה יותר מ-20 אלף ניצולים – מספר הגדול מהערכת מרכז הארגונים לניצולי שואה, שהערכותיו מדברות על כ-13 אלף כל שנה.
לדברי בלטמן, בישראל התחילו לאסוף נתונים על מספרי הניצולים אחרי שנחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית ב-10 בספטמבר 1952, כשהיה צורך להגדיר מיהו ניצול שואה לפי הקריטריונים שנקבעו. נקודת המפנה הבאה באיתור נתונים מספריים חלה בשנות ה-90, כשמסד הנתונים להשבת רכוש נספי השואה החל להתגבש. בשנים אלה, חוקר תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל באוניברסיטת בר אילן נתקל במהלך מחקריו במידע על רכוש נספי השואה וחלה תזוזה בעניין השבת הרכוש לנספים ומשפחותיהם.
הנתונים משמעותיים כיום משתי סיבות. לדברי בלטמן, הסיבה הראשונה היא עניין כלכלי. "אנשים שנמצאים בסוף חייהם וצריכים לסבול מחרפת רעב – זה בלתי נסבל. צריך לאתר את האנשים האלה ולדעת כמה הם (מה שעושים משרד האוצר וועידת התביעות לצורך תשלומי פיצויים וקצבאות – מ"מ)", הוא אומר. "הסיבה השנייה היא שאנחנו חיים כל הזמן במציאות שבה הדור הזה של ניצולי השואה הולך ונעלם. עוד עשר שנים יהיו רק ספרי היסטוריה ולא ניצולים, ולכן זה קשור גם ברצון להגיע לניצולים ולאתר אותם כל עוד הם נמצאים איתנו, כדי לשמוע את סיפוריהם לפני שייעלמו. זה חלק מהניסיון שלנו לעצור את הזמן לפני שהניצולים כבר לא יהיו איתנו יותר".
לימור לבנת, יו"ר הקרן לרווחה של נפגעי השואה, אמרה היום לאולפן ynet כי הממשלה נתנה סיוע של מיליארדים רבים לניצולי שואה, אך זה לא מספיק. עשרות אלפי אנשים שעלו מארצות חבר העמים הגיעו לכאן בעצם ללא כלום. ללא פנסיה, ללא רנטה, והם מתקיימים רק מקצבת הביטוח הלאומי – בסביבות 3,000 שקל לחודש. כאן הקושי מאוד מאוד גדול וצריך לנסות לראות איך פותרים את הבעיה הזאת, זה דבר שמוטל על הממשלה. אנחנו בקרן לרווחה לניצולי שואה, שבראשה אני עומדת בהתנדבות מלאה, נותנים תוספת שעות סיעוד על פני מה שנותן הביטוח הלאומי לאותם ניצולי שואה קשישים, על פי קריטריונים של הביטוח הלאומי. זה ממומן על ידי ועידת התביעות שיושבת בניו יורק ואוצר המדינה וכן שעות סיעוד נוספות".
הכסף שמקבלים מגרמניה
ועידת התביעות, ארגון עולמי שפועל מאז 1951 ללא מטרות רווח לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה, מפעילה קרנות סיוע מטעם גרמניה לניצולים הזכאים, לפי קריטריונים שקובעת גרמניה. ועידת התביעות הייתה שותפה במשא ומתן על הסכם השילומים, ולאחר שישה חודשי משא ומתן מול שלטונות גרמניה, הושג ב-1952 הסכם ראשוני שכלל פיצויים לניצולי השואה באופן ישיר וכן קרן של 450 מיליון מארק לסיוע מאורגן, ליישובם מחדש של הניצולים ולשיקום הקהילות היהודיות ב-40 מדינות. בנוסף, ועידת התביעות העבירה כ-1.3 מיליארד דולרים למימון שירותי רווחה חיוניים לניצולים בישראל ולסיוע בפיתוח מערך הגריאטריה למען הניצולים, כולל מוסדות לניצולים תשושי נפש ודיור מוגן.
קרן הסיוע הוקמה בשנת 1980 והיא מעניקה תשלום חד-פעמי בסך 2,556 אירו, שהם כ-11 אלף שקל. הקרן הייתה מיועדת במקור רק לתושבי הגוש הקומוניסטי לשעבר שהיגרו לארצות המערב, אך עם השנים השיגה ועידת התביעות הרחבה של הקריטריונים – גם ליוצאי מדינות אחרות, בהן מדינות צפון אפריקה. הקריטריונים לזכאות כוללים כעת גם הגבלת חופש תנועה של יהודים וענידת טלאי צהוב, שהוחלו על יהודים במדינות שבהן השלטון המקומי שיתף פעולה עם הנאצים, דוגמת שלטון וישי הצרפתי בצפון אפריקה.
קרן הסיוע שילמה עד היום לכ-255 אלף ניצולים סכום כולל של כ-2.7 מיליארד שקל. בשנת 2015 שילמה הקרן כ-39 מיליון אירו, שהם כ-166 מיליון שקל, ל-15,208 נפגעי רדיפות הנאצים שחיים בישראל, בהם כ-11 אלף ילידי מרוקו, כ-1,400 ילידי תוניסיה, 469 ילידי רומניה וכ-1,250 ילידי רוסיה.
קרן סעיף 2 הוקמה בשנת 1992 בעקבות הסכם האיחוד בין גרמניה המערבית למזרחית וכספיה מיועדים לתושבי ישראל ותושבי שאר מדינות העולם, למעט תושבי מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. הקרן מעבירה קצבה חודשית בסך 320 אירו לכל ימי חייהם של ניצולים שהיו כלואים במחנות ריכוז, במחנות עבודה או בגטו,
או שחיו במחבוא או בזהות בדויה. מאז שהוקמה, שילמה קרן סעיף 2 פנסיה לכ-43 אלף ניצולי שואה בסכום כולל של יותר מ-6 מיליארד שקל. בשנת 2015 שילמה הקרן 69 מיליון אירו, שהם כ-295 מיליון שקל, ל-18,290 ניצולים.
קרן ילדי השואה הוקמה בינואר 2015 בעקבות משא ומתן עם ממשלת גרמניה, להכרה בסבלם ובצרכיהם המיוחדים של ילדים יהודים בשואה, שילדותם נעשקה. הקרן משלמת תשלום חד-פעמי של 2,500 אירו לניצולי שנולדו החל מ-1 בינואר 1928 ואילך שנרדפו כיהודים במחנות ריכוז או בגטאות, או חיו תחת הכיבוש הנאצי. עד כה שילמה קרן זו סכום כולל של 42.5 מיליון אירו לכ-17 אלף ניצולים. בין מקבלי התשלום 4,500 ילידי רוסיה, 1,200 ילידי צרפת, 1,100 ילידי פולין, 1,800 ילידי רומניה ואלפי ניצולים נוספים ילידי בלגיה, הולנד, איטליה, גרמניה, הונגריה, יוון ועוד.
בנוסף העבירה ועידת התביעות ב-2015 סכום של כ-400 מיליון שקל למימון שירותי רווחה לניצולים נזקקים, באמצעות ארגונים דוגמת קרן הרווחה לניצולי השואה בישראל, ארגון עמך ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
