איש לא רצה להיות "האחרון בדלי"
בצריף המגורים במחנה המשנה של אושוויץ עמד דלי עבור אלה שנאלצו להטיל את מימיהם בלילה. לפי הפקודה, האסיר שאצלו התמלא הדלי לחלוטין היה חייב להובילו ל"לאטרינה". בחרתי להתאפק זמן ממושך. זיכרון מאושוויץ
שנים רבות התלבטתי אם עליי לספר זאת. נכון יותר, כיצד לספר זאת. כיצד להסביר, כיצד לתאר זאת לאנשים שלא היו "שם" ויתקשו להבין במה המדובר.
לנו, לשרידי מחנות המוות, שהקימו הגרמנים כדי לפתור באופן סופי את בעיית העם היהודי, נראים אירועים אלה כחלק מחיי היום-יום. אך כיצד לספר אותם לאנשים? אולי כלל לא אמצא את הביטויים הנכונים? אולי כלל לא יבינו אותי.
ומי באמת מסוגל להבין זאת? הרי במחנות היו תופעות אשר דמיונם של בני אנוש אינו מסוגל כלל לתפוס שהתרחשו. אודה על האמת, היום, במרחק של כ-70 שנים, קשה גם לי לתפוס שאכן כך היה. גם אני מתקשה להבין אשר אירע - ובעיקר קשה לי להבין כיצד עמדנו, ולו רק לזמן קצר, בכל אותן הזוועות. כיצד בכלל יצאתי חי מהגיהינום הזה.
זה היה באושוויץ lll, מחנה המשנה במונוביץ שבו הייתי זמן רב. בצריף המגורים עמד בלילה במעברים בין שורות הדרגשים דלי שהיה מיועד לאלה אשר נאלצו לקום מהשינה כדי להטיל את מימיהם. לפי הפקודה של ה"בלוק-אלטסטר" (זקן הבלוק), כלומר מפקד הצריף, היה אותו אסיר אשר אצלו התמלא הדלי לחלוטין, חייב להובילו ל"לאטרינה" - המתקן הפרימיטיבי שבו עשו האסירים את צורכיהם כדי לרוקנו.
המתקן היה מרוחק יותר מ-100 מטרים מ"הבלוק" וברור אפוא ששום אסיר לא "התלהב" מהתפקיד הזה. הרי פירושו היה לצאת עם הדלי הכבד, מהחום היחסי ששרר בצריף, אל תוך כפור הלילה והשלג. באושוויץ, בשלזיה העילית, יורדות הטמפרטורות לעתים קרובות ל-20 עד 25 מתחת לאפס וברור כי איש לא חיפש דווקא טיול לילי כזה – שלא לדבר על האפשרות הסבירה שתפגוש בדרך בשומר אס-אס או בכלבו, ואת מצבי הרוח או התגובות של השניים קשה היה לחזות מראש.
ברור על כן שאיש לא רצה להיות "האחרון בדלי", ועשינו הכול כדי למנוע מצב כזה. הכול, פירושו שבמשך חודשים כשהתעוררתי תוך דחף להשתין, חשבתי וחיכיתי שאסיר אחר יעשה זאת. ואז, לפי הצליל, בדקתי אם אוכל לרדת אחריו ללא חשש. עם הזמן הפכנו, האסירים הוותיקים, מודעים לבעיה ויכולנו לקבוע, כמעט עד הסנטימטר, מה גובה הנוזלים שבדלי. ולפי הבחנה זו ירדנו מהדרגש – או לא.
במילים אחרות, כשסברתי שהדלי כבר התמלא או שהוא קרוב לשיא הקיבולת שלו, פשוט לא ירדתי. ועד מתי התאפקנו? עד שהגיע איזה "קורבן", בדרך כלל איזה אסיר "ירוק" שחוש השמיעה שלו עוד לא היה
מפותח ומחודד מספיק, או שלא ידע עדיין מה שמצפה לו. חיכינו אפוא שישוב מהטיול אל ה"לאטרינה" כדי להטיל את מימינו. אלא שכמוני היו ב"בלוק" לא מעט מומחים נוספים, ולכן קרה לעתים קרובות שנאלצתי להתאפק זמן ממושך, לעתים כמעט עד לאובדן חושים. ורק אז, כשיצאתי כמעט מדעתי מרוב כאבים, ירדתי ויצאתי אל הדלי.
אני חייב להוסיף עוד כי לפי הפקודה היה אסור בתכלית האיסור לשפוך את הדלי ליד הצריף או בדרך ל"לאטרינה" כדי לקצר את הטיול האיום הזה. אם המפקדים תפסו אותך או שגילו זאת למחרת, הם הטילו עליך את העונש "המקובל", כלומר בין 25 ל-50 מכות על הישבן בצינור גומי או בשוט עם רצועות. עונש שפירושו המעשי היה במרבית המקרים מוות, משום שהמצב הגופני היה ירוד.
גם "הטיול הלילי" בלבוש הדל שהיה ברשותנו הסתיים לא פעם בדלקת ריאות, שפירושה היה למעשה גזר דין מוות. כך, במשך חודשים רבים, ביליתי חלק גדול מהלילות "בפיקוח והאזנה" מהנעשה בדלי. האם אפשר להעביר זאת היום, לקורא כלי תקשורת בישראל? לקורא החי בתנאים נורמליים? אני בספק רב.
לפנייה לכתב/ת 
