ימים חדשים בפתח: לוק וולטון חוזר ל-LA
אחרי שנתיים חלומיות כעוזר מאמן בגולדן סטייט, בנו של ביל זכה במשרת המאמן בלייקרס כמעט בלי תחרות. הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק בונה עליו, אבל לא רק הוא, וכדי להצעיד את אחת מהקבוצות המוכשרות והגרועות בליגה בחזרה למסלול ברור שהוא יצטרך לעשות דברים בצורה שונה מהאופן שבו הם התבצעו בתקופה של ביירון סקוט - ורחוק מכל מה שלמד להכיר באורקל ארנה
עם הזמן למדנו להתרגל לדברים מסוימים שהמציאות ב-NBA של השנים האחרונות הכתיבה לנו. אף אחד לא הרים גבה מהבחירה בג'מאל קרופורד לשחקן השישי של העונה בפעם השלישית (יותר מכל אחד אחר אי פעם), או מההכתרה של קוואי לאונרד לשחקן ההגנה של העונה בפעם השנייה ברציפות. באותה מידה, גם ההכרזה על סטיב קר כמאמן העונה הייתה צפויה כמו שהיא הייתה מתבקשת ומוצדקת כמו שהיא בלתי נמנעת. רק שהשנה, בניגוד לעבר, התואר הזה התחלק בצורה די שווה בין שני אנשים.
כשקר קיבל את הפסלון בטקס המסורתי לפני המשחק בחמישי בסדרה מול יוסטון, הוא התעקש לקרוא לעוזרו לוק וולטון לאחוז בו איתו כדי לחלוק יחד עוד פיסת תהילה מהתקופה המשותפת שניהם בגולדן סטייט, תקופה שלפעמים מרגישה כמו נצח או שושלת.
וולטון בעצמו זכה במקום השמיני בהצבעה לתואר מאמן העונה, פרס קטן וסמלי על כך שחיפה על קר במשך 43 משחקים והריץ את הווריורס לפתיחת העונה הטובה בכל הזמנים של מועדון ספורט אמריקאי - 0:24 (שיא שאפילו לא נחשב לזכותו סטטיסטית, אלא נרשם לזכות קר). ההישג המדהים הזה, שהגורל הכתיב ולא היה מתרחש במציאות שבה קר בריא ונוכח, הפך את וולטון ליותר מעוד עוזר מוערך.
כשהשניים הצטלמו לתמונה משותפת עם הפסלון כבר היה ברור שוולטון לא ימשיך באוקלנד. מהרגע שנשמע הגונג שבישר על פתיחת שוק המאמנים המבעבע הוא נחשב לאחד השמות הפנויים החמים והאטרקטיביים בתעשייה, יעד מבוקש ולגיטימי עבור כל קבוצה שמחפשת מאמן.
גילו הצעיר (36), בשילוב העובדה שהיה שותף רציני לאחד הפרויקטים המהנים והמשגשגים בליגה בעשור האחרון, זיכו אותו במעמד מיוחד על אף חוסר הניסיון. ניצבו בפניו שתי אופציות מרגשות, שתיהן זימנו לו סגירת מעגל - הראשונה לחזור ללייקרס, הקבוצה שבמדיה זכה בשתי אליפויות ב-2009 וב-2010. השנייה להתאחד עם מאמנו באותם ימים, פיל ג'קסון, בניו יורק ניקס.
שתי האפשרויות טמנו בחובן קסם והרפתקה. הוא ידע שבכל החלטה שייקח יהיה טמון סיכון גדול וכל בחירה תהיה טריקית עבורו. לא קל לעשות מעבר מהכיסא הנוח והבטוח ליד קר במכונת כדורסל משומנת אל עבר עמידה בחזית של אחת מבין שתי הקבוצות הכי מתוקשרות וכושלות ב-NBA בשנים האחרונות. מפירוק שיתוף הפעולה עם קר, שיוציא אותו לדרך חדשה ומפחידה כמאמן ראשי, הוא יכול להפסיד לפחות כמו שהוא יכול להרוויח, ולהסתכן בטבילת אש לוהטת שיכולה להותיר עליו כוויה ולהרוס לו את השם הטוב שיצר לעצמו.
בנו של ביל וולטון האגדי בחר באופציה השנייה ומיד זכה להר של שבחים, פאנלים מיוחדים ודיונים נרחבים, שניפחו בצורה מידית אבל לא מפתיעה ועוד הרבה לפני תחילת העונה הבאה בלון של ציפיות לגביו. החיזורים המהירים של הלייקרס, שביקשו מגולדן סטייט רשות לראיין אותו הרבה לפני הפגרה, הביאו את המועדון להוציא הודעה רשמית נלהבת על מינויו בתוך זמן יחסית קצר מהרגע שהמגעים בין הצדדים נפתחו.
בצל הדיווחים על מועמדותם של דייויד בלאט ואטורה מסינה, מיץ' קופצ'אק ידע טוב מאוד את מי הוא רוצה באמת להעסיק אצלו. פגישה אחת, ארוכה וקונקרטית בת שש שעות עם הפייבוריט שלו הספיקה לו כדי להנחית אותו למשרה, ומיד להצהיר ש"הוא המאמן הצעיר הטוב בליגה ואחד המוחות הצעירים המבריקים במשחק".
צריך להשכיח מהכישרונות את העבר
עוד לפני שנבין לאן מועדות פניו של דייויד בלאט והאם המחמאות שה"זן מאסטר" מפזר עליו למקורביו (לפחות על-פי הדיווחים) באמת יתורגמו לידי חתימה על הסכם (או יסתיימו בהברזה לטובת קדנציה מסקרנת ביוסטון או סקרמנטו), אפשר לקבוע כבר כעת שהקאמבק של וולטון ללייקרס (במסגרת חוזה ל-5 שנים בשווי כולל של 25 מיליון דולר) תופסת את המקום הראשון במצעד חילופי המאמנים שהתנהל בשבועות האחרונים.
המינוי של טום ת'יבודו לנשיא לענייני כדורסל במינסוטה משמעותי ומסקרן - בעיקר בהתחשב בכך שהמשרה הזו הייתה כנראה המבוקשת ביותר בליגה לנוכח מאגר הכישרון הבלתי נגמר בקבוצה הזאת - ואין לזלזל גם בחשיבות ההחלפה של רנדי וויטמן בסקוט ברוקס או באמון החשוד שפיניקס נתנה בארל ווטסון (אחרי שסיים את העונה במאזן של 24:9). למרות הכל השידוך בין וולטון ללייקרס מעניין יותר מכל אלה לא רק בגלל הפיקנטריה מאחוריו, אלא בעיקר בזכות הסיטואציה שבה וולטון נכנס לתפקידו החדש. היא זו שגורמת לתקשורת האמריקאית להיקרע בימים האחרונים בניסיונות להבין איך הרומן הזה ייגמר, ולא פחות חשוב מתי ובאיזה אופן.
העיתונאים בארה"ב מתקשים לגבש עמדה מוסכמת ואחידה לגביו. אין קונצנזוס בכל הקשור לשאלה כמו האם בחור לא מנוסה כמוהו יכול לעשות את הספתח המקצועי שלו דווקא בסיר הלחץ של LA. למרות שמילא את חסרונו של קר בצורה מושלמת כשזה היה פצוע בגב ונתן את התחושה שיש בעל בית לסמוך עליו, סוג של מבוגר אחראי בזמן שהגנרל הראשי נעדר מסיבות לא שגרתיות, כמה מהם עדיין לא בטוחים איזה חלק יש לו באמת בהיסטוריה המתהווה של הווריורס.
מארק סטיין מה-ESPN למשל כתב בעניין: "אני תמיד רואה בטוויטר משפט כמו 'כל ליצן יכול לאמן את גולדן סטייט'. זאת טעות. להיכנס לנעליים של האדם החשוב ביותר בארגון שהוא לא סטפן קרי, דריימונד גרין וקליי תומפסון זאת עבודה קשה, והוא עמד בה כשדאג שהכל יילך חלק, למרות שאין לו ניסיון בכלל".
ג'יי.איי אדאנדה לעומת זאת נתן לוולטון הרבה פחות קרדיט ("הוא נהנה מההגעה של גולדן סטייט אל פסגת הכדורסל ב-12 החודשים האחרונים, חלק ניכר מהתרבות המנצחת של הווריורס קשורה לשחקנים"), כמו גם אמין אלחסן, שאמר דברים במנגינה דומה ("וולטון הרוויח מכך שהוא אימן את הקבוצה הכי טובה בליגה") אבל גם סייג: "זה לא אומר שהוא כלום בלעדיה".
עכשיו וולטון צריך להוכיח להם ולעוד כמה שחושבים כמוהם שהוא יכול גם לבד, בלי הגב התומך של קר על הקווים ובלי ההוצאה לפועל המושלמת של השחקנים הכי טובים בעולם על הפרקט. זאת משימה מאתגרת ומלחיצה, אבל הוא לפחות יוצא אליה מעמדת מוצא נוחה יחסית.
גם במקרה של חוסר חיבור או קשיי התאקלמות יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להתרסק לתהומות שביירון סקוט הגיע אליהם בפרק הזמן שבו אימן את הקבוצה, במהלכו העמיד מאזן מחריד של 126:38 (כולל 65:17 בעונת הבלהות האחרונה). סקוט סירב להפנים את הכיוון אליו הולכת ליגה שמקדשת את המהירות המסחררת והזריקות מבחוץ, ליגה שהמליכה את גולדן סטייט לאלופה שלה רק לא מזמן.
תחתיו היא הפכה לקבוצת השלשות הכי גרועה ב-NBA ודייקה רק ב-31.7 מזעזעים מהטווח הזה, וגם התבססה על כדורסל סוליסטי של פעולות אישיות (מסרה רק 18 אסיסטים בממוצע למשחק – הכי מעט בליגה). ההעדפה שלא להיעזר בסטטיסטיקות מתקדמות, לסמוך על החושים שלו ולפנות את הבמה לקובי בראיינט (לא מעט על חשבון מתן הזדמנויות נחוצות לכישרונות הצעירים) התנקמה בו ככל שעברה העונה, ובשלב מוקדם מאוד שלה נהיה מאוחר מדי לתקן את הנזק העצום שנוצר.
בלי הצל הענק של קובי ברקע, בלי פסטיבלי פרישה מתוקשרים, בלי אף שחקן שיהיה יותר גדול ממנו או מהקבוצה וינסה לנהל לו את ההצגה, וולטון מקבל הזדמנות טובה ומרתקת לפרוש כנפיים ולעוף בקבוצה שיחד איתו צריכה להגדיר מחדש את הזהות שלה, ולא פחות חשוב לפתוח דף חדש ונקי בהיסטוריה שלה. אחרי הרושם הרע שהשאיר קודמו בתפקיד יש לו רק מה לשפר, פחות מה להרוס, ובעיקר הרבה מאוד עם מה לעבוד.
דיאנג'לו ראסל מחכה לו
גם וולטון עצמו ישמח להבין דרך העונה הזאת מי הוא באמת, ועם שחקנים שלא רחוקים ממנו בגיל (יחסית) ובתור המאמן הצעיר בליגה צפוי לו מסע מעניין של חיפוש עצמי כשיהפוך להיות מנטור לכמה כישרונות, שיחד מרכיבים גם את אחת מהקבוצות הצעירות בליגה. זה מתקשר גם למה שסטיב קר אמר במילות הפרידה שלו מהאיש שליווה אותו מקיץ 2014 -"יש לו יכולת לתקשר עם מגוון רחב של האנשים".
את היכולת הזאת בדיוק וולטון יתבקש להביא לידי ביטוי כשיבוא במגע עם שחקנים שאמורים להיות כוכבים בעוד כמה שנים כמו דיאנג'לו ראסל. ראסל הוכיח ממש לא מזמן שללא יד מכוונת ובתוך חדר הלבשה ילדותי ונטול נוכחות (כשקובי לא נמצא בו לפחות) הוא עלול ללכת לאיבוד, להסתבך בפרשות מוזרות ולירות לעצמו ברגל. וולטון מודע לכך שמדובר בשחקן איכותי מדי כדי להתבזבז בשלב כל-כך מוקדם של הקריירה. עכשיו, כשחגיגות תליית הנעליים של ה"בלאק ממבה" הן כבר לא הנושא המרכזי בלייקרס, מצפה לו עבודה כדי לנסות ולהשביח את פרויקט העתיד של המועדון.
למרות כל זה, המשימות של וולטון בלייקרס לא מסתכמות רק בהחזרת הקריירה של ראסל למסלול. הן מורכבות בהרבה. בפעם הראשונה מזה 20 שנה בלי קובי בסביבה וללא אף שחקן בעל שם מלבדו, אחרי שנה שבה רוי היברט התברר כפלופ ענק וניק יאנג קשר את עצמו לפרשיית הקלטת הלוהטת שהרסה כל מעט טעם טוב שנשאר מהקבוצה (ושרובו היה קשור לניצחון הסנסציוני על גולדן סטייט), יהיה עליו לבחור נכון בדראפט הקרוב ולאחר מכן להתנהל בחכמה בקיץ בתוך שוק השחקנים החופשיים. המטרה העיקרית תהיה לנסות ולפתות שמות מעניינים ולרתום אותם יחד איתו לתחילתו של תהליך ארוך, שאולי יפלס את דרכה של LA חזרה למרכז הבמה ויחלץ אותה מהסמטאות האפלות שבהן היא מצויה עכשיו.
כרגע בארה"ב מתקשים להאמין שוולטון לבדו יהווה גורם משיכה לכוכבים להגיע. כדי לחזק באופן משמעותי את השלד הקיים יהיה צריך להתחיל משחקנים מעניינים מהדרג השני שאיתם יהיה ניתן להתחיל לבנות מדינה. בורסת השמות לעונה הבאה כוללת בין היתר שלושה כאלה, כשהבולט ביותר הוא דווקא סופרסטאר של ממש - קווין דוראנט. הכוכב של אוקלהומה מסיים חוזה בקיץ, מטריף את הליגה וכבר הוזכר כאופציה מעניינת עבור בוסטון ו-וושינגטון.
גם בלייקרס מפנטזים עליו, כמו גם על שניים משחקניו של וולטון בהווה - האריסון בארנס ופסטוס אזלי (שעם סיום העונה יהפכו לשחקנים חופשיים מוגבלים). בשלב מאוחר יותר, ובהתאם לחומר השחקנים המתגבש, הוא יצטרך להטמיע שיטה חדשה וסגנון משחק אחר, הפוך מכל מה ש"תינוקות סקוט" למדו ממנו בשנתיים הקשות האחרונות.
רחוק מהגולדן סטייט הנוצצת ומכל מה שלמד להכיר, לוק וולטון יוצא למשימת חייו. הפופקורן של קובי בראיינט כבר מחומם במיקרו, אבל לפני שהסרט מתחיל עוזר המאמן של סטיב קר צריך לחתום כמו שצריך פרק אחר בחייו – ולזכות באליפות שנייה ברציפות עם גולדן סטייט.
לפנייה לכתב/ת 
