זה קרה, אנחנו בהריון. כלומר, אשתי
אין ספק שזה לא קרה בטעות. ידענו איך באים ילדים לעולם ועשינו מה שצריך בשביל להביא כאלה, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר
יום עמוס מאד עבר על כוחותיי בזמן ההוא, ובאופן יוצא דופן אשתי העבירה את רובו בין הבית לבין חברה לבין הקניון והבריכה. כשנפגשנו, סיפרתי לה על כל תלאות יומי, והיא, בסבלנות לא טיפוסית, הקשיבה. לא חשדתי בדבר. כשסיימתי, שאלתי אותה איך עבר עליה היום והיא התחילה לספר באריכות שלא מתאימה לה איך רצתה ללכת לבריכה, אבל לפני זה קפצה לחברה, ואיך הילד הקטן של חברתה כבר התחיל לדבר, ועל איך כשהגיעה לבריכה הבינה שאין לה כרטיסיה אז שלחו אותה לקנות כרטיסיה בחדר הכושר, וממש ליד חדר הכושר היא ראתה בית מרקחת, ונכנסה לקנות כמה דברים שטוב שיהיו בבית כמו שמפו, מרכך, בדיקת הריון, קיסמי אוזניים, קיסמי שיניים וקסמי ארנבות שנשלפות מתוך כובע.
הסיפור עוד המשיך מכאן לשם ובחזרה. היא דיברה על מחיר הכרטיסיה שעלה, על רמות הכלור בבריכה, על הזקנה שהשתלטה לה על הנתיב, על העגבניות אצל הירקן, על מזג האוויר, על הטלפון הנייד שחשבה שאיבדה ואז הסתבר שהוא נשאר בדיוק איפה שהיא שמה אותו, על אחיה שהתקשר, על הנסיעה הקרבה לחו"ל, על מנהגי שנת החורף אצל דובי הקוטב, ועל בדיקת ההיריון שעשתה והתוצאה החיובית שלה.
מה?
ובכן, בגלל שהסוף צפוי החלטתי שאתחיל ממנו. אז כן, אנחנו בהריון. זאת אומרת, אשתי בהריון אבל כנראה שגם אני אחראי למחדל הזה. כן כן, מזל טוב וכל זה. האמת? בכלל לא התכוונו. זאת אומרת, אין ספק שזה לא קרה בטעות. ידענו איך באים ילדים לעולם ועשינו מה שצריך בשביל להביא כאלה, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר.
התחקיר למאורע לוקח אותנו חודשים בודדים אחורה. עם שוך סערת החתונה, הציעה האישה שלי שלא נתחיל לנסות, אבל פשוט נפסיק להימנע. ההבדל נשמע כמו עניין של סמנטיקה, אבל העניין הוא שלא ממש ראינו את עצמנו מוכנים עדיין להורות. עם זאת ומתוך נקודת ההנחה שאני בא בימים והיא ישנה בלילות (כי היא חוזרת מאוחר מהעבודה), ולאורם של סיפורי האימה של חברים וקרובי משפחה ומכרים שלנו שנכנסו למעגל הקורבנות של מרפאות ההפריה, הבנו שזה עלול לקחת הרבה יותר זמן משנדמה לנו. טעינו.
חשוב לי לציין שאני לא רוצה לנקר עיניים - חס וחלילה, פשוט יצא לנו בפוקס. הערכנו שייקחו לנו כמה חודשים טובים להצליח במקרה הטוב, אפילו התכוננו לתרחיש של שנה. ידענו שמרגע הכניסה להריון השמועות הן שיעברו עוד איזה תשעה חודשים עד שנצא ממנו, כך שגם אם אנחנו לא מוכנים היום, הנחנו שכשזה יקרה - נהיה מוכנים כי תעבור כבר איזו שנה וחצי, ואם לא נהיה מוכנים... אז פשוט נתמודד. וזה היה התרחיש הטוב. בתרחיש הסביר יותר, בהתאם לנתונים היבשים שכוללים את גיל הפוריות המתקדם שלנו - כלומר שלי, והחברה המתקשה להתעבר שנמצאת מסביבנו, הנחנו שזה יתפתח אחרת.
ידענו שזה סביר שאחרי שנה של ניסיונות נבין שייתכן ונצטרך להתחיל לבדוק ביוצים, ולספור ימים ולגגל תנוחות מומלצות. ידענו שכשזה לא יעבוד, נתחיל לשוחח עם רופאים, ומבחנות, ובדיקות ומחטים. ידענו שתהליך שכזה יכול לקחת לא רק חודשים אלא אפילו שנים. ואם עכשיו אנחנו עוד לא מוכנים, אז עוד כמה שנים נהיה כבר אפויים יתר על מידה. אפילו דיבורים כלליים על אימוץ ריחפו באוויר כאופציה נהדרת, בה נוכל לתת בית לילד עזוב. אשתי אף ציינה את היתרון שיש בשיטת האימוץ, ותבעה יופי של סלוגן – "אקבל ילד מבלי להשמין!".
ואז מסתבר שחצי שנה אחרי החתונה, אנחנו בהריון כבר חודשיים. כמעט יצא לי "אמאל'ה!", אבל אז הבנתי שהאישה שלי עלולה לחשוב שאני פונה אליה. כמובן שהבנו שאת הגורם המסכל הבעייתי ביותר – הלחץ – העברנו מקום, כך שבמקום שנהיה לחוצים לפני ההיריון ולכן לא נצליח להיכנס אליו - היינו רגועים לפני ההיריון, נכנסנו אליו ועכשיו אנחנו לחוצים. מאד לחוצים. ממש חוק שימור החומר.
ואחרי שהחלטנו לשמור על קור רוח ולא לספר לאף אחד, סיפרנו לכולם. החזקנו מעמד יום לפני שסיפרנו לאנשים הכי קרובים אלינו - המשפחה הקרובה. החזקנו שבוע לפני שסיפרנו לאנשים קצת פחות קרובים - פסיכולוג, מדריכת פילאטיס וסוכן הביטוח, וכעבור שבועיים גם קומץ חברים שלא יכולנו להתאפק בפניו הפך לשותף מלא בתהליך.
ועכשיו אנחנו מאושרים, מבוהלים, נרגשים ואחוזי אימה. אנחנו מבינים כמה מזל היה לנו, ומנסים לחשב ולשחזר מתי בדיוק אירע המפץ הגדול כדי שנוכל לתזמן את המועד בו היקום שלנו ישתנה, והוא ישתנה. הוא משתנה כבר עכשיו.
לפנייה לכתב/ת 
