אנה פרנק שלא הכרתם - יש דבר כזה?

"אנה פרנק שלא הכרתם". אני עוצרת לרגע על כותרת המאמר הפותח בתכניית ההצגה "אנה", הפקה חדשה של תיאטרון הקאמרי בבימויו של אלון אופיר. "אנה פרנק. איקון שואה. קאנון עולמי. הנערה היהודייה המפורסמת ביותר בעולם", מתרוצצת לי המחשבה בראש: "מה זאת אומרת – 'אנה פרנק שלא הכרתם?'". קול מבפנים צורח עלי: "Wrong Question!!!", ובצדק. חוק יסוד עיתונאי הוא לעולם לא לצאת מנקודת הנחה שהקוראים מצויים בהכרח בפרטים, מכירים את הנושא, יודעים במה מדובר.

אנה פרנק. אייקון שואה מעודכן(צילום: כפיר בולוטין)

ולמה בעצם אנה פרנק שונה מדמויות אחרות שעשו היסטוריה או סימלו תקופה, ועל אף חשיבותן נבעטו לקרקעית תהום הנשייה ויעלו מבט מזוגג על פני נשאלים במשאל רחוב עכשווי? שאלה כזו מובילה לאחרת - שאלת מיליון הדולר, שמעסיקה מאז סוף המלחמה ההיא חוקרים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים ומחנכים ברחבי העולם: צווינו לזכור ולא לשכוח, אבל איך לזכור? מה לזכור? איך לשמור את הזיכרון חי?

אין ספק שהמשימה שהפקידה אנה פרנק בידי בני הזוג לאון דה וינטר וג'סיקה דורלאכר, סופרים הולנדים בעלי שם מהם הוזמן המחזה (בין היתר בזכות הקשר היהודי שבא לידי ביטוי בגוף עבודותיהם), אינה פשוטה. נראה אתכם מפרקים ובונים מחדש סיפור של דמות שהיא סמל, "מגה סלב" במונחים של היום. וכן, גם זה העניין, להעביר את היומן הלאה במסדרונות הזמן אל הדורות הצעירים שלא בהכרח מכירים את הסיפור, ומצד שני, להלך בין הדפים בזהירות, להישמר מזילות, לא לפגוע, לא לבזות, אחרי הכל - שואה.

בית בובות שהוא גם מלכודת עכברים(צילום: כפיר בולוטין)

נו, אני חושבת, אז במה בכל זאת שונה ההצגה הזו? מה היא מחדשת? ומה זה בדיוק אומר "גרסה מעודכנת" לסיפור חשוף כל כך, ידוע ומוכר. יש שתי נקודות מהותיות שמבדלות את "אנה" מהעיבוד הבימתי הראשון של היומנים שהציג לראשונה ב-1955 בברודווי ומאז בכל העולם וגם בישראל.

בעוד שבמחזה "סיפורה של אנה פרנק", מאת פרנסס גודריץ' ואלברט הקט, כעוגן המרכזי שימש אוטו פרנק, אביה של אנה שפיקח וליווה מקרוב את כתיבת המחזה, בעיבוד החדש, הוא עדיין חשוב אבל משמעותית פחות דומיננטי. הבמה כולה של אנה וכל היתר הם שחקני משנה בהצגה שנועדה בעיקרה, כך נדמה לי, למתג מחדש את הדימוי. הפעם אנה אינה רק ילדה-נערה שהשאירה אחריה תיעוד יוצא דופן של חיים במסתור בתנאים מאתגרים, שיצרו סיטואציות אנושיות טעונות, מורכבות, לעתים בלתי אפשריות, אלא סופרת של ממש.

עיצוב בימתי שהופך את תחושת המחנק לממשית(צילום: כפיר בולוטין)

בלי לגמד את חשיבות היומן, כוחו, השפעתו האדירה והצלחתו הפנומנאלית (מאז שראה אור בשנת 1947 נמכרו יותר מ-30 מיליון עותקים של היומן, שתורגם ל-67 שפות), ההתייחסות לתוכנו מעולם לא היתה דוגמא לספרות גדולה, ולמעשה הוא נשאר תמיד במדורי ספרי לימודי השואה או ספרות לנוער.

ובכל זאת, אם יש משהו שההצגה מחדדת, זה את השאיפה של פרנק להגיע לקוראים ולא להשאיר את היומן בגדר מונולוג פנימי פרטי. זו נקודה מהותית וחשובה. פרט חדש, מבחינתי לפחות, הוא שפרנק, אליבא ד'דורלאכר ודה וינטר, ערכה את היומנים מחדש מתוך מחשבה שיום יבוא ויראו אור. זה שולח אותך הביתה, כצופה, עם מחשבות על האמביציות, הכישרון הלא ממומש והפספוס לא רק של פרנק, אלא של מיליונים שלא הספיקו לגדול ולממש את פוטנציאל ההבטחה.

הזוג ון פלס. בורגנות שבעה (צילום: כפיר בולוטין)

ההצגה מתחילה במפגש פיקטיבי שנערך בבית קפה בפריז שאחרי המלחמה בין אנה לבין גבר צעיר ואלגנטי. הוא מוציא לאור, היא חולמת לפרסם. זה מעין תיאטרון חלום שמתקיים מחוץ למרכז הבמה, במקום-לא-מקום אליו היא תברח וממנו תחזור אל החיים בדירת המסתור.

כבר שם, בנקודת ההתחלה, נראה היטב הקו המנחה את המחזה – יצירה ויצרים. זה מפגש שיכול היה להתקיים אילו סוף הסיפור היה אחר. הקהל יודע, דמות המו"ל יודעת, זו רק היא – הלכודה בתוך בועת זמן שעומדת להתפוצץ – שמתנהלת בתוך אי ידיעה. זו סצנה יפה שמקפלת בתוכה הבטחה.

דנה מיינרט, בדרכה, מבקשת להקסים ויוצאת מתפנקת. אנה שלה שובבה, מלאת חיים, חוצפנית, דעתנית, פקחית, בהירת מחשבה ומפונקת. מאד עכשווית. למעשה זו דמות שמזכירה לא מעט דמויות קודמות ששיחקה על במת התיאטרון בשנים האחרונות. נקודת החולשה של מיינרט, זהה, למעשה, לנקודת החולשה של ההצגה כולה שלא החליטה מי קהל היעד שלה: היא לוחצת מדי על הדגשים, מסבירנית, הגוף שלה עסוק בלשחק ומתפזר על כל החלל.

התוצאה מבלבלת, ומה שנשאר זו דמות מתבגרת שמלבד רפרופים לא באמת מביאה לידי ביטוי את עומק הפחדים, החרדות והמצוקות. מה שבא לידי ביטוי בהרחבה הוא נושא השינויים הפיזיים שחלים בגופה וההשפעות ההורמונאליות, ומכאן ההתמודדות עם כל העומס הרגשי בתוך הבית, מה שבא לידי ביטוי בהתנסויות המיניות הראשוניות עם פטר, בנם הצעיר של משפחת ון פלס שחולקת אתם את חלל דירת המסתור. את ון פלס הצעיר והמופנם מגלם השחקן אסף פרי.

(צילום: כפיר בולוטין)

ההשפעות הטלוויזיוניות והקולנועיות מורגשות היטב. זו הצגה שמתייחסת לעולם שחי את "האח הגדול", וקיומה של המצלמה החודרנית, גם אם היא לא מרחפת מעל לבמה, מורגש. התאורה שעיצבה קרן גרנק מייצרת מעין זום אין, מה שמעניין אבל גם מייצר השטחה. ובכל זאת, אם יש מקום שבו התיאטרון רושם יתרון ניכר על הטלוויזיה והקולנוע יהיה זה בעיצוב הבימתי הריאליסטי המבריק של דירת המסתור.

החלל שעיצבה לילי בן נחשון, דירת ארבעה חדרים על שני מפלסים, הוא כמעט אחד לאחד המקור, וזה נראה ומרגיש כמו שילוב בין בית בובות למלכודת עכברים. התפאורה בגודל טבעי סובבת על צירה כמו קוביה פעורה עמוסה בפרטים, מעבירה תחושת מחנק כבד. כשדיירי הבית חולצים נעליים ותחתיהם חורק העץ, גם האולם נדרך. זה נכון כמעט לכל פעולה פשוטה: הורדת מים בשירותים, טריקת דלת, חפץ שנופל.

עובדי במה לבושי מדי נאצים שמסובבים את המבנה על מנת שכל חלקי הדירה ייחשפו בפני הצופה גם במהלך תנועת הדיירים בין החדרים. זה הופך את תחושת אבדן הפרטיות, הדוחק והקושי לקיים את היומיום במצב הבלתי אפשרי הזה לממשיים. המחשבה לתחום את הבמה סביב המבנה בשני גרידים עליהם תלויים פנסי שמאירים אותו כמו פנסי רחוב מבחוץ, מנכיחה גם היא את טבעת החנק שסוגרת על הדמויות.

מינרט ושחר: פיזיות שמטשטשת את האדם שהיה לבתו השראה(צילום: כפיר בולוטין)

בקאמרי, יש להניח, היו מעדיפים להתייחס להצגה כאל הפקה מן המניין ולחלץ אותה מתיוג לקהל צעיר, אבל נראה לי שגם הבחירות הדרמטורגיות, שאינן נעדרות את המימד הדידקטי, מכוונות לשם. מערכת היחסים המורכבת של אנה ואמהּ, אדית פרנק, אותה משחקת ברגישות עדי ארד, היא עוד הדגש שנועד לקרב את הדמות שהפכה מיתית לקהל בני נוער. לאנה שמעבר לאייקון יש הורים מעצבנים שלא מבינים אותה, היא לכודה בבית עם מבוגרים שלא מפסיקים להעביר עליה ביקורת, ההורמונים משתוללים לה בגוף והיא כל כולה מאוהבת – הטינאייג'רית מהבית ממול, ילדה שהיא כל ילדה.

אוהד שחר בתפקיד אוטו פרנק מרוחק ומדוד. יש משהו בפיזיות הדהויה של הדמות כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיצוב הבגדים והפאה, שמטשטש כמעט לחלוטין את האדם שהיה לבתו השראה ומודל לחיקוי. מוטי כץ, בתפקיד אדון ון פלס, משחק דמות שבמחזה אחר היתה נחשבת לאתנחתא קומית.

זה מחויך ולא מעונב ואולי טוב שיש גם מזה בתוך עולם שמנסה בכל מאודו ללכת בין העולמות ועל קצות אצבעות.

שרה פון שורצה בתפקיד הגברת ון פלס, משחקת את הקלאסיקה של הבורגנות השבעה שנאחזת במעיל הפרווה שלה ודוחה מעליה את ההכרה במציאות. פון שורצה היא שחקנית מצוינת שעושה כמיטב יכולתה עם הדמות. דמות שלמה ומעניינת בונה השחקן יגאל זקס שמגלם את ד"ר פפר, רופא שיניים מרובע והאחרון להגיע אל דירת המסתור. כל חולשות האדם ניכרות בו: הוא חמור סבר, נפוח, פאתטי, שביר ואנושי מאד.

בסופו של יום, הגרסה החדשה של אנה פרנק, מכוונת לאמצע. כל אחד ימצא בה, אם ירצה, את שלו. סיפורה של אנה פרנק ראוי שיחזרו אליו שוב ושוב ולו רק מפני שזיכרון הוא עצב חמקמק ונזיל. כעת כשהזכויות על השימוש בחומרי היומן המקוריים פגו, ולמעשה כל מי שחפץ יוכל לעבד גרסה משלו לסיפור, מעניין יהיה לבחון בראי הזמן את גלגוליו ובתוכם למקם גם את המחזה המוזמן הזה בזיכרון הקולקטיבי של השואה ובתרבות העכשווית.