"עניין האוכל היה הדבר החשוב ביותר בביתנו"
אופירה עזריאלי גדלה בבית עם הורים ניצולי שואה שלא סיפרו כלום אך דאגו לקנות לילדים קרטונים של ממתקים ולרשום אותם לכל חוג אפשרי. בימים אלו יצא לאור הספר "פירורים של חום" שמספר את סיפורה של האם שנאלצה להיפרד מאחותה, תאומה זהה, כדי לחמוק מהניסויים של מנגלה
למרות הנסיונות של ההורים למנוע מילדיהם את הטראומה שעברו, הילדים קלטו הרבה מההתנהלות בבית. "עניין האוכל היה הדבר החשוב ביותר בביתנו", אומרת עזריאלי. "תמיד היה שפע של מצרכי מזון בארונות המטבח ובמקפיא, כך שאם שוב תפרוץ מלחמה, אנחנו נהיה 'מסודרים' בעניין.
- במה התבטא השפע בבית?
"אבא שלי, שהיה עובד מערכת הביטחון, היה נוסע פעם בחודש לקנטינה של השקם, ומביא משם קרטונים מלאי ממתקים. אם היום לבן שלי אני קונה אחד מכל דבר, אצלנו בבית היו קונים קרטון מכל דבר: קרטון עם מאתיים יחידות 'טעמי', קרטון עם מאתיים יחידות 'אגוזי', מאתיים חפיסות שוקולד פרה וכו'. המוטו היה, שאצל משפחת כהן אף פעם לא יהיה מחסור לא של מזון ולא של ממתקים.
"בכלל מוטיב האוכל היה חזק ביותר, כמו לא לזרוק אוכל, לגמור מהצלחת עד הגרם האחרון (לא בכדי הייתי ילדה שמנמנה), ומלחם ישן עשו טוסטים וריסקו אותם לפירורי לחם".
- ואיך את בתור ילדה התמודדת? כמה הבנת בכלל?
"אצלנו בבית גם לא בדיוק שלחו אותי בשמחה למחנות קיץ של תנועת הנוער, או נכון יותר, לא שלחו אותי, כי הורים ניצולי שואה הם הורים חרדתיים. ואני שהייתי הילדה הקטנה, הייתי ילדה טובה, וקבלתי זאת בהבנה. הייתי גם תלמידה טובה בבית הספר ותמיד הופעתי בכישרון בכל הטקסים וההצגות - אולי זה היה כדי לרצות אותם, כדי לתת להם נחת, אחרי מה שעברו.
"גדלתי בבית שמח ומעניק, אפילו מעל ומעבר. ההורים רצו להשקיע בנו את כל מה שאבד להם בילדותם. וכך, למרות שגדלתי בבית ממעמד בינוני, הייתי רשומה לכל חוג אפשרי במועדון החוגים, כולל כלי נגינה שקנו לנו והביאו מורים פרטיים ועד ללימוד פיתוח קול, בעיר הגדולה תל אביב. הם רצו לפצות דרכינו על מה שלהם לא היה. בגלל הילדות האבודה של הורי אני זכיתי לשפע תרבותי ולימודי לאורך כל שנות חיי".
הגיל שאפשר להתחיל לדבר עם ילדים על השואה
"כדי לפצות על שנים של רעב, מכות שקיבלו, רדיפה יומיומית ומוות מול העיניים, הוריי חיו את חייהם בארץ בדיוק להיפך - רצו לגמוע מהם כמה שיותר: היו מנויים בכל התיאטראות, נסעו הרבה לנופשים בארץ ובחו"ל, הלכו לנשפים עם החברים שלהם ושם רקדו, התחפשו ושתו עד לא ידע. פשוט רצו לבלוע את החיים בכפות ענקיות".
- מתי אמא שלך התחילה לדבר ולספר מה עבר עליה?
"רק בשנים האחרונות, אמא שלי, שהייתה תאומה זהה באושוויץ, התחילה לספר לי על דברים שעברה. כעת, כשהיא במרום גילה, היא רואה צורך להעביר את סיפוריה לדור הצעיר, כדי שידע מה אכן קרה להם. ואכן, לפני כחצי שנה, אמי לקחה עימה למסע בפולין, את כל הילדים והנכדים שלה, כדי שיראו בדיוק היכן גדלה, היכן הייתה בגטו וכמובן, את מחנה אושוויץ שם נלקחה ממנה אמה אל תאי הגזים.
התאומות שניצלו ממנגלה
בשנה האחרונה עזריאלי החלה להעלות על הכתב סיפורים ואנקדוטות הזכורים לה מבית הוריה, ובימים אלו יצא הספר "פירורים של חום" שהינו אסופה של סיפורים קצרים ואמיתיים מהחיים שלה ושל הסובבים אותה, ומן הסתם, חלקו הגדול עוסק בשואה. בעקבות הסיפורים נולד המופע "אני דור שני - כעת תורי לספר", בו האם והבת שרות ביחד בפולנית, מדברות ומראות קטעי וידאו.
"הסיפור המכונן בספר הוא כיצד ניצחו התאומות במשחק המחבואים נגד מלאך המוות", היא אומרת ומסבירה - "הכוונה היא כיצד אמי והתאומה שלה חמקו לד"ר מנגלה בזכות אמא שלהן, שידעה גרמנית ושמעה מישהו מהנאצים צועק 'צווילינג' (שפירושו תאומים בגרמנית). באינסטינקט אימהי היא הבינה כי מסוכן במקום הזה להיות תאום וציוותה על בנותיה להפרד ולעולם לא להיות ביחד במקום הזה. על אף שנלקחה לאחר שלושה ימים, הילדות שמרו על חוק זה כעל צוואתה של האם, דבר שבעצם הציל אותן מניסוייו המבעיתים של אותו רופא מטורף".
- מאיזה גיל צריך לדעתך לדבר עם ילדים על השואה?
"אני חושבת כי צריך לספר לילדים כבר מגילאי בית הספר אודות השואה, כמובן במינון הנכון וביחס לגיל. החל מחטיבת הביניים, אפשר לדעתי כבר 'להוריד את הכפפות' ולספר ממש - הרי מה שהם רק שומעים בגיל הזה, ההורים שלי עברו על בשרם כאשר היו בגילם, ולשמוע קל יותר מלחוות זאת, כך שאין מה לרחם על נפשם הרכה של בני המצווה ומעלה".
לפנייה לכתב/ת 
