אוסטריה מאוהבת: דומיניק תים מכוון גבוה
הוא עלה למשחק עם ציסטה בבוהן וניצח, קיבל שבחים מהכוכבים ונמצא מרחק נגיעה מהטופ 10. בגיל 22 ואחרי פתיחת עונה נהדרת אחד מהכוחות העולים של הסבב סוף סוף עושה את הפריצה שכולם חיכו לה, וצריכה להגיע לשיאה ברולאן גארוס הקרוב
הפעם האחרונה שבה רפאל נדאל זכה ברולאן גארוס הייתה ב-2014. לפני הדעיכה שחווה מאז והגביע התשיעי שהניף בפריז, פגש אחד משחקני החימר הטובים אי פעם את דומיניק תים למשחק קל על הנייר וקל בפועל. היום תים בן ה-22 הוא אחד מהכוחות העולים של הטניס העולמי, אבל אז הוא היה מדורג "רק" במקום ה-57, עוד לא בן 21, והמשחק ביניהם נגמר בשיוט צפוי של נדאל אל עבר השלב הבא.
נדאל הוא ג'נטלמן ידוע, שחקן שאוהב לפרגן ליריבים חזקים כחלשים גם כאשר הוא לא מתקשה מולם ולא צריך לשחק אותה דיפלומט, אבל במחמאות שהוא התעקש לפזר על יריבו אז היה משהו אחר. חוסר ההתאמה בין הקומפלימנטים שחילק לתים לבין הניצחון החד המשמעי שהשיג נגדו (2:6, 2:6, 3:6) אמר משהו על הרושם שהשאיר אצלו, למרות השורה התחתונה.
"דור אחד הולך, דור אחר בא", ניתח נדאל אז, "זה לא יקרה בין לילה, אבל יקרה. לתים יש המון פוטנציאל, הוא יכול להיות בין אלה שיחליפו אותנו. העתיד שלו ורוד. לי לא הייתה הגשה כזאת בגילו, או מכת גב יד כזאת".
כמעט שנתיים אחר-כך, המעגל נסגר. תים פגש שוב את נדאל - הפעם בחצי גמר של טורניר בואנוס איירס, טורניר בו "השור" זכה שנה קודם לכן - ובפעם הראשונה מאז המשחק ההוא חגג ניצחון ענק על הכוכב שהעביר לו שיעור בטניס בצרפת. נדאל של תחילת 2016 היה כמובן נדאל שונה לחלוטין מהשחקן החסון, הבריא והאנרגטי של נדאל מודל 2014, ובכל זאת, היה בניצחון הזה משהו סמלי מאוד. מלבד העובדה שהוא היה ההפסד השני של נדאל אי פעם בתחרות (והראשון מאז 2005), הוא המחיש בצורה הטובה ביותר את מה שאמר הספרדי על תים רק שנתיים קודם לכן.
גם תים הגיע למפגש המחודש של השניים מפוזיציה שונה לגמרי. הוא כבר לא היה הנער שמחפש את עצמו ומפלס את דרכו לצמרת באיטיות, אלא שחקן טופ 20 לגיטימי שבצעדים קטנים ובטוחים מתחיל לקיים את ההבטחה ועומד בציפיות שהרעיפו עליו מכל כיוון כבר מגיל צעיר.
גם הציסטה לא שברה אותו
אחרי שנים בהן נחשב לאחד מהכישרונות הגדולים של הסבב - בין היתר בזכות קריירת נוער מעוררת תיאבון (דורג במקום השני בעולם וב-2011 הגיע לגמר הרולאן גארוס) - הפריצה שלו הגיעה ב-2016. הניצנים אמנם הופיעו כבר בעונה הקודמת עם תארים בגשטאד, אומג וניס וניצחונות על שמות בולטים כמו ג'ון איסנר, ניק קיריוס, ודויד גופן (על דודי סלע יש לו "דאבל"), אבל מחודש ינואר תים כבר נראה כמו גרסה משודרגת של עצמו, ומתחיל סוף סוף להצית את הדמיון לגביו.
העונה הוא קרוב להשלמת מכסת התארים שבה זכה ב-2015, ואנחנו רק בחודש מאי. הניצחון על נדאל סלל לו את הדרך להנפת גביע בארגנטינה, והמומנטום מההישג עזר לו גם בהמשך והריץ אותו לתואר שני תוך חודש, הפעם באקפולקו.
התואר הזה היה מרשים יותר עבורו מאחר והוא הראשון על משטח קשה שבו הצליח לזכות, לא משהו שצריך להקל בראש כשנזכרים שמדובר בשחקן שמעדיף את הטניס שלו בגוונים אדמדמים. על הדרך תים גם הפך לאוסטרי הראשון מאז תומאס מוסטר ב-1996 שמניף גביע בטורניר וסחט מחמאות גם מבראד גילברט, שראה אותו בטלוויזיה מנצח את ברנרד טומיץ' בגמר וצייץ בהתלהבות: "אני אוהב את מה שאני רואה. ביחס לגודל שלו יש לו סרב אדיר, ובקהנד מושלם".
בשבוע שעבר התקופה הנפלאה של תים נמשכה עם הגעה לגמר במינכן. בדרך אליו הוא שוב נראה מעולה והצליח לעבור גם את אלכסנדר זברב המצוין בקרב בין שניים מטניסאי העתיד של הדור. מול פיליפ קולשרייבר במשחק על הגביע הוא כבר נחלץ ממצב לא נעים של שתי נקודות משחק לרעתו במצב של 5:4 במערכה השלישית, אבל גם קאמבק לא מנע ממנו הפסד כואב בשובר השוויון המכריע.
וההפסד הזה לא היה מייצג מבחינתו של תים, טניסאי שמתפתח תוך כדי תנועה ולאט לאט גם מפתח אופי מיוחד. לכן הייתה לו גם משמעות שונה מבחינתו. בפעם הראשונה העונה ואחרי 14 ניצחונות מ-14 משחקים שנגררו לשלוש מערכות (בשיטת הטוב משלוש), הוא נקלע למותחן ולא יצא ממנו מנצח. הקשיחות המנטלית של תים גם באה לידי ביטוי בכך שבמהלך חודשים ינואר-פברואר הוא השיג 22 אחוזים מהשבירות שלו מיד אחרי שנשבר בעצמו, כשרק נובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל מעמידים אחוז גבוה יותר וכל השחקנים במקומות 6-10 מעמידים אחוז גבוה פחות.
למרות שפספס אפשרות לתקוע את היתד שלו עמוק יותר באדמת הסבב הוא עדיין מוביל אותו בניצחונות עם 29 כאלה, ובמרוץ לטורניר סוף השנה בלונדון מדורג שביעי. בהתחשב בכך שהוא השחקן הכי צעיר בין עשרים הראשונים בעולם (הטוב ביותר מתחת לגיל 23), רק במארס האחרון נהנה מדירוג השיא שלו בקריירה (מקום 13) ומרגיש בנוח מאוד על החימר, ברור שמדובר בשחקן שאסור להתעלם ממנו לקראת הרולאן גארוס; כזה שיכול להתיש טניסאי טופ 10 ובסיטואציות מסוימות גם להדיח אותם כדי להתגנב לשלבים הגבוהים.
שיפור כמעט בכל האספקטים
תים החזיק מחבט לראשונה כשהיה בן שש והתחנך לשני הורים שהגיעו מהתחום. יורגן מלצר היה האליל שלו, למרות שנמשך במקביל גם לכדורגל אהד את צ'לסי ועקב באדיקות אחר תחרויות סקי. בגיל 11 ויתר על הרעיון לחבוט את מכת גב היד בשתי ידיים, והשאר היסטוריה. בין נובמבר 2014 לאפריל 2015 אפילו התגייס לצבא אוסטריה, אבל לתפקיד שלא גרם לו לפספס תחרויות ואיפשר לו לתחזק את הקריירה במקביל.
ככל שעובר הזמן תים עושה רושם של פייטר שקורץ מהחומרים הנכונים. לסיבוב הראשון של טורניר מונטה קרלו למשל, מול יאן-לנארד סטראף הגרמני המדורג במקום ה-107 בעולם, הוא הופיע עם כאב חריף ברגל ימין. תים בקושי הצליח ללכת, שרד בקושי את החימום והתפרק במערכה הראשונה בדרך ל-6:1.
משום מקום הוא הצליח להתאושש, ניצח בשתי המערכות הבאות ועלה בשארית כוחותיו לשלב הבא. בסיום סיפר שהרופאים איבחנו אצלו ציסטה בכף הרגל שעה לפני המשחק וסחטו לו את כל הנוזלים החוצה מהבוהן כדי שיוכל לעלות למגרש. "זה היה כאב נוראי, חשבתי על פרישה", סיפר בסיום בפוסט שכתב בעמוד הפייסבוק שלו, "אבל זה לא מתאים לגישה שלי. אז עליתי למגרש, שיחקתי סט ראשון נורא ואיכשהו הצלחתי לנצח. תודה רבה לרופאים שעשו את זה אפשרי".
הדבר היחיד שעדיין חסר לתים ברקורד הלא מובן מאליו שלו הוא יותר ניצחונות מהסוג שאפשר לקרוא להם "מדהימים", יותר ציוני דרך. אז נכון, דויד פרר (שהפסיד לו רק השנה ברבע הגמר בריו) וסטניסלאס ואוורינקה (שהודח על-ידיו בסיבוב השני במדריד ב-2014) כבר שמעו ממנו, אבל כשזה מגיע למעמדים חשובים יותר כמו גראנד-סלאמים הוא עדיין לא הראה שיש לו מה למכור.
רק פעם אחת מבין תשע הופעותיו בטורנירי המייג'ורים השונים הוא עבר את הסיבוב השלישי, ובכולם לא הצליח להגיע אפילו פעם אחת לרבע הגמר. כשנזכרים במה ששחקנים אליהם תים שואף להידמות "כשיהיה גדול" כמו נובאק ג'וקוביץ', רפאל נדאל ורוג'ר פדרר השיגו בגילו, מבינים שעם כל הכבוד להשוואות המחמיאות תים אולי לא יהיה הכוכב שעולם הטניס צמא אליו כל-כך, בטח לא בשלב הזה.
מצד שני, יכול להיות שזו בכלל טעות לייעד אותו למקומות האלה. למרות ההספק הדל של תים בתחרויות הנוצצות באמת כל הסימנים מראים שהוא דווקא כן בדרך להיות אחד מהיורשים של הטניסאים הבכירים, גם אם לא מדובר בסופרסטארים של ימינו. לא רק נדאל חושב ככה, אלא גם ג'וקוביץ', ולכו תתעלמו מדעתו של השחקן הכי טוב בעולם.
לפני שגבר עליו בקלילות בשמינית הגמר של טורניר מיאמי המדורג ראשון התבקש להתייחס למגמת העלייה של יריבו, ולא התקמצן במילים חמות. "יש לו המון פוטנציאל, הוא מכה מגוון יפה של מכות", הסביר הסרבי, "זה שחקן של הדור הבא. שווה לעקוב אחריו".
בדומה לנדאל גם ג'וקוביץ' לא פירגן לתים רק כי הרגיש חייב, הדברים שלו מעוגנים בעובדות. הוא תמיד התאפיין באתלטיות, אגרסיביות ויכולת להכתיב קצב מהקו האחורי, אבל השנה שידרג את עצמו במובן הזה ושיפר גם את משחק ההחזרה. הוא מדורג העונה במקום התשיעי בעולם בנקודות אחרי החזרה להגשה ראשונה ובמקום ה-11 במשחקונים שבהם הוא לא מגיש - קפיצה של 16 ו-18 מקומות לעומת 2015. בחודשיים הראשונים של העונה הוא זכה ב-52 אחוזים מנקודות השבירה כשהיריב מכה הגשה ראשונה, אחוז גבוה משל מג'וקוביץ', מארי ופדרר באותו פרק זמן.
במקביל הוא שיפר גם את ההגשות שלו, במיוחד את הסרב הראשון, והפך אותן לסוג של נשק. ב-17 משחקים העונה הוא הכניס אותו ב-65 אחוזים בממוצע, הנתון השישי בטיבו בסבב. לשם השוואה, ב-2015 הוא דורג בקטגוריה הזאת רק במקום ה-40 (!). העובדה הזאת גם איפשרה לו להכות 209 אייסים רק השנה – יותר מג'וקוביץ', תומאס ברדיך, גאל מונפיס או ג'ו-ווילפריד צונגה (לפני הטורניר במדריד) – והיד עוד נטויה. זה מאפשר לו להשיג יותר נקודות קלות בפחות מאמץ והסתבכויות מול שחקני הגנה טובים וטכניים כמוהו. אז נכון, החימר מצמצם השפעה של הגשות ומגביל טניסאים שמתבססים על המהירות והעוצמה שלהן, אבל מדובר בכלי חשוב בארסנל המתגבש של תים לדרך הארוכה שעוד מצפה לו.
"על מה שחסר לו בשריר הוא מפצה בעבודת רגליים", כתב עליו ג'ו קנארד מה"בליצ'ר רפורט" בכתבה שפירסם עליו במארס האחרון. "הוא זריז, מאוד זריז, ויכול לעוף על המגרש כדי לשחק הגנה מעולה". זאת גם הסיבה שהחימר משרת אותו לא רע וכנראה שעוד יטיב עימו ברולאן גארוס. בסקר שפורסם בצמוד לכתבה הגולשים נשאלו איפה לדעתם יסיים תים את 2016, ו-70 אחוזים מהם חשבו שהוא ייכנס לטופ 10.
רגע לפני שהחגיגה מתחילה בפריז, המטרה הזאת הפכה כמעט מובנת מאליה מבחינתו. בשלב הזה של חייו, עם מאמן תומך ועתיר ניסיון כמו גונטר ברזניק שלדעתו של תים הוא גם "הכי טוב בעולם" (והדריך בעבר גם את בוריס בקר, ג'ון מקנרו ואפילו את שחר פאר ודודי סלע), אחת מתגליות העונה צריך להתחיל לייצר משב רוח גם על הבמות המרכזיות. הדרך לשם לא עוברת דרך ההפסד האחרון המאכזב שנחל לחואן מרטין דל פוטרו בסיבוב הראשון במדריד, למשל.
כבר ראינו שחקנים מוכשרים שעשו באזז, קיבלו תואר מחייב כמו "בייבי פדרר" ושקעו אל תוך הבינוניות (מישהו אמר גריגור דימיטרוב?). דומיניק תים לא רוצה להיות אחד כזה. התור שלו לקרוא תיגר על הצמרת הגיע באופן רשמי, ואסור לו לפספס אותו.
לפנייה לכתב/ת 
