"ג'נקשן 48": יותר פופ, פחות פוליטיקה
אם אתם מצפים לעוד יצירה פוליטית מכבידה של הבמאי אודי אלוני, אתם טועים הפעם - ובגדול. סרטו החדש "ג'נקשן 48" מתנהל על פי קצב עלילתי ומוזיקלי שוטף ומהנה, ונטען באנרגיות חיוביות מצדו של הראפר תאמר נפאר בתפקידו הקולנועי הראשון. יש פה גם הרבה באסה, אבל ניקח אותה בסבבה
יצירתו הקולנועית של אודי אלוני עוסקת בדרכה הרדיקלית בסוגיות הנובעות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומהווה פתח למחשבה חדשה שמקורה בהכרה באשמה, אחריות וגאולה, וצלילה פסיכואנליטית מאתגרת אל נבכי הזהות הציונית עמוסת הסתירות. סרטו "מחילות" (2006) השכיל להפוך את המסה הפוליטית שבמרכזו להרהור קולנועי ייחודי, ואילו "אמנות/אלימות" התיעודי מ-2013 עקב אחר קבוצת התיאטרון שייסד ג'וליאנו מר חמיס המנוח בג'נין, ותיאר את עבודתה כמעשה פוליטי של התנגדות לכיבוש ולדיכוי הפטריארכלי בחברה הפלסטינית.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
מבחינה זו, סרטו החדש, "ג'נקשן 48" מפתיע בהיותו מלודרמה מוזיקלית מסורתית למדי, שעוקבת אחר ראפר פלסטיני מלוד החולם להצליח בגדול כנגד כל הסיכויים. זהו סרט שנהנה מפסקול מלהיב, קצב דינמי וסיפור סוחף, שמנסה (גם אם לא תמיד מצליח) להיות הגרסה המקומית של "8 מייל".
עיקר כוחו של הסרט בהופעתו האנרגטית של תאמר נאפר בתפקיד כארים, זמר היפ-הופ המתגורר בלוד, ושמציאות חייו היומיומית מורכבת מסוחרי סמים, גילויי גזענות ואלימות משטרתית. טרגדיה פוקדת את המשפחה, כאשר אביו של כארים נהרג בתאונת דרכים המותירה את אמו (סאלווה נאקרה) מרותקת לכיסא גלגלים. בהמשך מסתבך אחד מחבריו הטובים, טלאל (סעיד דסוקי), עם פושע מקומי - דבר המוביל לטרגדיה נוספת.
כארים עצמו, המתפרנס בקושי מעבודה במשרדי ההוצאה לפועל, מאוהב במנאר (סאמר קופטי), זמרת אף היא, אך חלומם להופיע יחד ולפרוץ החוצה מאוים על ידי כוחות שמרניים בחברה הערבית.
המאבקים בהם מעורב כארים אינם פוסקים. בית אביו של טלאל עומד בפני הריסה לטובת בנייה במקום של מוזיאון להנצחת דו-קיום דווקא, וכארים עצמו מסתבך עם שני ראפרים ישראלים גזענים (מיכאל מושונוב ואילן בבילון). אחד מהם מגולל באוזניו, בעודם משתכשכים יחד בג'קוזי, את סיפור ההתעללות בקשיש פלסטיני שנעצר באחד ממחסומי צה"ל. במקביל, מפתחת האם האלמנה, בעצמה זמרת של שירה מסורתית, כוחות של הילרית באמצעותם היא מטפלת בתושביה הערבים והיהודים של לוד.
אלוני גייס סביבו כמה שמות בולטים בתעשייה ההוליוודית: המפיק ג'יימס שיימוס ("הר ברוקבק" וסרטים נוספים של אנג לי), התסריטאי-שותף אורן מוברמן ("אני לא שם" של טוד היינס על בוב דילן), והעורך ג'יי רבינוביץ' ("רקוויאם לחלום") שחולק קרדיט עם יצחק צחייק. סביר להניח שתרומתם של אלה סייעה להפוך את "ג'נקשן 48" למה שהוא בראש ובראשונה -crowd-pleaser אמיתי שאינו נרתע ממחאה פוליטית, אך משלב אותה בהצלחה בסצינת ההיפ-הופ הפלסטיני.
מי שנרתעים מהצהרותיו הפומביות הפרובוקטיביות של אלוני - יופתעו למצוא את עצמם יוצאים מהסרט הזה (בהנחה שילכו לצפות בו) בתנועות קופצניות ולא בעצבים.
"הנשק שלנו הוא התרבות שלנו", מכריז כארים במהלך הסרט, ו"ג'נקשן 48" הוא אמנם יצירה שעניינה הזיקה שבין אמנות ואקטיביזם פוליטי. לא משהו שלא שמענו (בכפל משמעות) קודם. אבל אלוני לא מתרפק כאן על קורבנותו של הפלסטיני, אלא מציג דור חדש של צעירים שהכוח המניע אותם הוא מרד - בממסד היהודי המדכא, בהורים, בשמרנות ובאלימות של החברה הפלסטינית עצמה.
זו הסיבה שרגעיו החלשים ביותר של הסרט הם דווקא אלה שבהם הוא נדרש לתיאור פשטני של לאומנות ובערות מצד נציגי החברה הישראלית (בין היתר בדמות מנחה נלעגת של תוכנית בוקר טלוויזיונית שמתקשה לעכל את הדימוי "הנורמלי" של כרים).
אבל סרטו של אלוני הוא גם דיוקנו של מקום, של העיר לוד, שנתפסת פה כגטו אך גם כשמורה של דו-קיום אמיתי בין ישראלים ופלסטינים. באחת הסצינות היפות בסרט מגיעה אמו בעלת כוחות הריפוי והזיקה הקומוניסטית, של כארים אל ביתה של משפחה יהודית-מסורתית, והרגע הזה (שלמרבה הצער אין לו המשך) מבטא את ההרמוניה שנבנית מתחת לאפו של הממסד המדכא בין פלסטינים ויהודים ממעמד נמוך.
"ג'נקשן 48", כמתבקש משמו, מבקש לגעת גם בסוגיה היסטורית שכבוד השרה מירי רגב תפטור כ"דה-לגיטימציה של מדינת ישראל". אך הוא עושה זאת בצורה עדינה, דרך דמותו הנוגעת ללב של רועה צאן פלסטיני (טארק קופטי) שגורש ב-1948 אך התעקש לשוב אל צאנו ואל ביתו, אותו בית המיועד עתה להריסה. ככלל, לוד של הסרט היא אמנם צומת מטאפורי של קונפליקטים וזהויות שהופך את העיר למייצגת של מורכבות הקיום במרחב הזה. נדמה שאת הנקודה הזו מעביר "ג'נקשן 48" היטב.
"ג'נקשן 48" זכה לאחרונה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, ולפני כן בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר במסגרת פנורמה בפסטיבל ברלין המוענק על פי בחירת הקהל. הוא נהנה כאמור מנוכחותו הכריזמטית של נאפר, חבר להקת ההיפ-הופ הפלסטינית DAM שהסרט מבוסס במידה רבה על סיפור חייו (הוא גם היה שותף לכתיבת התסריט וליצירת הפסקול, יחד עם איתמר ציגלר).
הופעה מרגשת מספקת גם סמאר קופטי בתפקיד אהובתו, שנדרשת לקראת סופו של הסרט להכרעה דרמטית הנוגעת לחייה. דמויותיהם בסרט מספקות דיוקנאות עזים של צעירים פלסטינים עכשוויים המסרבים לקורבנוּת ולאלימות, והדיוקנאות האלה הם שמעניקים ל"ג'נקשן 48" את כוחו.
"ג'נקשן 48" (ישראל) - במאי: אודי אלוני. שחקנים ראשיים: תאמר נפאר, סמאר קופטי, סאלווה נאקרה, סעיד דסוקי, מיכאל מושונוב, ואילן בבילון. אורך הסרט: 96 דקות.
