בין המצבות לדגלי ישראל: סרטים ליום הזיכרון
הבמאי עומר נהרי עיבד לקולנוע את המחזה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, שעסק באב השולח את בנו למשימה חסרת סיכוי בקרב. "ככל שסרטים יהיו ביקורתיים, הם יטפחו סקרנות", הוא אומר. צפו
בפברואר 1949 בעיצומה של מלחמת העצמאות, עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "בערבות הנגב" פרי עטו של יגאל מוסינזון בכיכובם של אהרון מסקין, שרגא פרידמן וחנה רובינא. המחזה עסק בדילמות שעולות בתוך החברה האזרחית המוצאת עצמה בתוך שדה הקרב, ואף חווה אובדן. יותר מ-67 שנה עברו ונראה שהסוגיות הללו נותרו רלוונטיות, וצפות מחדש מבעד לחדשות השוטפות, ביום הזיכרון. אז כמו היום.
למרות מרחק הזמן, הקולנוען הצעיר, עומר נהרי - בן 29 בסך הכל - בחר לעבד את המחזה לסרט הגמר שלו במהלך לימודיו בבית בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר שבשדרות. עמוק בעוטף עזה המתוחה, ולא רחוק מקיבוץ נגבה שחבריו לחמו כדי להדוף את מתקפת המצרים מדרום במהלך מלחמת העצמאות, והיוו השראה למוסינזון. סיפור העלילה מתרחש בעיצומו של המצור על הקיבוץ הדמיוני בקעת יואב. חבריו מתעקשים לא להתפנות ולהגן על ביתם. להחלטה זו יש מחיר כבד, ואף מזכיר הקיבוץ עצמו משלם עליה בחיי בנו שיצא להציל פצועים בשטח.
"מדובר למעשה בסיפור עקדה שמתרחש במהלך מלחמת השחרור ובמהלכו אברהם, המפקד הצבאי של קיבוץ נגבה, מחליט לשלוח את הבן היחיד שלו למשימה חסרת סיכוי לחילוץ פצועים משטח אויב", אומר נהרי, שמציג במדור קולנואני גם את הסרט הקצר שיצר ביחד עם רוני בהט את "דגלים": "הסרט מספר על שני אחים שלא מצליחים למכור דגלי ישראל לקראת יום העצמאות, ועל ההשלכות של הדבר על מערכת היחסים ביניהם".
אחרי שירותו הצבאי כלוחם, נהרי פנה לתחום הקולנוע באזרחות. אך ניכר כי הסרטים שיצר במסגרת לימודיו ולאחר מכן, נוגעים בנושאים של שכול והתפר שבין המחיר הכבד שגובה המלחמה לבין התגמול בדמות מדינת ישראל. "על פניו נושא השכול מתחבר אליי כמו אל ישראלים רבים: שירתתי כלוחם ויש לי חברים מהצבא שנהרגו, אבל לא גדלתי במשפחה שכולה", אומר הבמאי וחושף צד אחר בהתמודדות עם אובדן, אותו חווה מקרוב: "התייתמתי מאבא שלי בגיל יחסית צעיר ובנסיבות טרגיות, אז את זה אני בטוח שאפשר למצוא בסרטים שלי - בין אם במובהק יותר או פחות".
ומה בנוגע לחיבור לחברה הישראלית של היום? המחזה עדיין רלוונטי לנו כיום?
"חד משמעית, כן. 'בערבות הנגב' מספר על עקדה, ועקדה היא בעצם הקרבה כל כך קשה עד לכדי אבסורד. אני חושב שהיום נושא ההקרבה במדינה הוא נושא מאוד רגיש. יש שאלות של "למה להקריב?" ו"בעבור מה?", ואני חושב שמחזה ששם במרכזו הקרבה כל כך חריפה וקשה, בהחלט יכול להעלות דיון מאוד רלוונטי ומעניין. אפשר בכלל גם לקחת את הדיון לשאלות יותר גדולות וכלליות כמו - למה שמישהו בכלל יבצע הקרבה אבסורדית למען מטרה מסוימת? האם זה באמת רק למען המטרה? או שאולי יש משהו הרבה יותר סדוק ומורכב מאחורי הקרבה כל כך קיצונית?".
בניגוד לרוב רובם של הסטודנטים לקולנוע שמחפשים לעצמם פרויקטים צנועים של סיפורים קטנים, לא פעם אישיים, פרי עטם, נהרי בחר לעבד לקולנוע מחזה מוכר של כותב נודע, בעל נוכחות בתרבות הישראלית. "נתקלתי במחזה במסגרת קורס שעשיתי במכללת ספיר שבו למדנו על תולדות התיאטרון בארץ. קראתי את התיאור של המחזה, את העובדה שהוא סיפור עקדה - ומשהו משך אותי בזה. מצאתי את עצמי קורא את המחזה, משתכנע עוד יותר - ויוצא לדרך", מספר נהרי.
"בדיעבד אני יכול להגיד שבגלל שסרט סוף שנה ב' שלי היה מאוד אישי, אז אולי רציתי להתרחק קצת. אבל אז באמת למדתי על בשרי, שגם כשאתה לוקח משהו שהוא לא שלך ומתחיל לעבוד עליו - הפגישה עם עצמך בסוף תהיה בלתי נמנעת ולא פחות חזקה".
אהרון מסקין, שרגא פרידמן וחנה רובינא בהקלטה מ"בערבות הנגב"
הפגישה עם עצמך תקרה אולי בסוף כפי שמעיד נהרי, אבל הדרך לשם דורשת הרבה רגישות לאחר. "אני חושב שהאתגר הגדול בלעבד מחזה, או בכלל לגשת לסיפור שלא אתה הגית אותו, הוא העניין של למצוא ולמנן את עצמך בתוך הדבר", מסביר נהרי, "בשני הסרטים לא אני זה שהמצאתי את הסיפור, שנכתב על ידי אחרים. בשני המקרים היית צריך לראות שמצד אחד אני מוציא סרט שהוא אישי, אבל מצד שני לראות שאני לא כופה את עצמי בכוח איפה שלא צריך, ונשאר גם קשוב למה שהמחבר של היצירה רצה להגיד מלכתחילה".
בדיעבד איפה אתה מזהה את ההבדלים בין המחזה המקורי "בערבות הנגב" לעיבוד הקולנועי שלך?
"יש דווקא שינויים מהותיים שעשיתי ביחס למחזה המקורי: לקחתי מהמחזה רק את המערכה האחרונה, הפכתי את הדמות הראשית לאברהם במקום דן - לאבא העוקד במקום הילד הנעקד, והכנסתי גם סצנה אחת שלא מופיעה במחזה, אבל קרתה במציאות בקיבוץ נגבה: סצנה של חלוקת רימונים לפצועים, שיתאבדו אם המצרים מגיעים.
"עוד דבר קטן אבל מהותי שעשיתי היא ההחלטה שלקיבוץ בסרט יקראו נגבה, ולא בקעת יואב. עשיתי את כל השינויים האלה דווקא מתוך כבוד עצום למוסינזון, ובהתחקות מסוימת אחרי מה שאני חושב שהוא היה רוצה גם להגיד. מקווה שקלעתי, או לפחות הייתי קרוב, אבל את זה כבר לא נדע. הסתפקתי בזה שחנה מוסינזון, אלמנתו של יגאל ואדם מדהים בפני עצמו - אהבה ותמכה".
איך הקולנוע משמש אותנו לשימור זיכרון הנופלים?
"סרטים בהחלט יכולים לסייע לשימור זיכרון הנופלים. נניח, אחרי כל סרט שאני רואה שמבוסס על סיפור אמיתי אני מחפש לדעת עוד על אותו אירוע או אנשים שעליהם מסופר. אני מאמין שאם יעשו בארץ עוד סרטים שמבוססים על אירועים שקשורים לנופלים, אז הדבר יוביל אנשים להתעניין ולרצות לדעת עוד. אגב - זה לא אומר שצריך לעשות את הסרטים מגוייסים והרואיים. ההיפך, לדעתי ככל שהם יהיו ביקורתיים ומעמיקים, כך הם יעבדו יותר טוב רגשית ויטפחו בצופה את הסקרנות ללמוד עוד גם אחרי שהסרט נגמר".
ואכן, סוגיה רגישה שיש להתמודד איתה בכל ביטוי של זיכרון היא הנאמנות למקור - שימור זיכרון הנופלים כפי שהיו באמת, בלי האדרה עודפת. רבות הן יצירות הקולנוע, הספרות והתיאטרון שנוטות לעיצובם של מיתוסים הירואיים כמעטפת לשימור זיכרון הנופלים, תוך האדרת האירוע והלחימה. ובדרך אולי מטשטשים את הזכרון המזוקק עצמו של הנופלים כפי שהיו בחייהם. נהרי מודע למורכבות זו, וטוען שאין להתכחש אליה.
"הרבה פעמים אנחנו לוקחים סיפורים של נופלים, הופכים אותם למיתוס ואז בעצם משטיחים אותם. אני חושב שחלק גדול מכל בן אדם זה המורכבות שלו והדילמות שלו, וזה חלק שהוא מעניין ושלא צריך להתכחש אליו - לא בחיים ולא במוות. לדעתי גם אם מספרים סיפור שהוא סיפור גבורה על פניו, זה לא אומר שצריך לבטל או לשכוח את העובדה שהדמות שלקחה בו חלק יכלה להיות עגולה, מורכבת ואפילו משוסעת. להיפך - לפעמים זה אפילו יכול להעצים את עניין ההקרבה והגבורה, אם באמת יש כזו בסיפור".
ומה הלאה?
"כרגע אני נמצא בתהליכי עריכה של עוד סרט עצמאי קצר שצילמתי שנקרא 'מרזב'. הפעם את התסריט אני כתבתי והסרט מתעסק בנושא הרבה יותר קטן ואישי. במקביל הגשתי לקרן הקולנוע תסריט לסרט באורך מלא ומחכה לתשובות. יש עוד דברים בקנה, כמו הצעה לסדרת טלוויזיה שאני רוצה לפתח, ועוד הצעה לסרט באורך מלא. אבל מה שנקרא - פרה, פרה. בכל מקרה, מבחינה מקצועית החלום שלי הוא ללא ספק - להמשיך לעשות סרטים".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
