160 שנה להולדת זיגמונד פרויד: בגוגל עושים כבוד

היום (ו') לפני 160 שנה נולד זיגמונד פרויד, רופא יהודי-אוסטרי, אבי תורת הפסיכואנליזה, שנחשב לחשוב ממכונני הפסיכולוגיה המודרנית כתחום דעת. היום מקדישה גוגל את הגוגל-דודל לפרויד.

התמונה במנוע החיפוש של גוגל

זיגמונד פרויד נולד ב-6 במאי 1856 בעיר פרייבורג במוֹרַבְיָה (כיום נמצאת בצ'כיה), שהיתה כפופה בתקופה ההיא לשלטון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, כאחד משמונת הילדים של אביו יעקב ואשתו השלישית, עמליה נתנזון. כשהיה בן שלוש עזבה משפחתו את העיר לאחר פרעות אנטישמיות ועקרה ללייפציג ומשם לווינה. ב-1873 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. בשנה השלישית ללימודים החל פרויד במחקר על-אודות מערכת העצבים המרכזית. התעניינותו במחקר הייתה רבה עד כי זנח את לימודיו, שנמשכו מעבר למקובל.

ב-1881, לאחר שנה של שירות חובה בצבא האוסטרו-הונגרי, סיים פרויד את לימודי הרפואה, אך המשיך במחקר תיאורטי באוניברסיטה. שנה לאחר סיום לימודיו הכיר את מרתה ברנאיס, בת למשפחה יהודית אמידה. חודשיים לאר הכרותם השניים התארסו, וארבע וחצי שנים לאחר מכן התחתנו. לזוג נולדו שישה ילדים. ב-1883 החל לעבוד בבית החולים הכללי בווינה, ושם עסק בפסיכאטריה, רפואת עור ונוירולוגיה. ב-1885 זכה במשרת מרצה באוניברסיטת וינה ועזב את עבודתו בבית החולים. באותה שנה זכה במענק ממשלתי, ואותו ניצל ללימודים בפריס אצל הנוירולוג הצרפתי ז'ן מרטן שרקו.

ב-1886 פתח פרויד מרפאה פרטית בווינה והתמחה בטיפול במחלות עצבים. במרפאתו יישם כמה שיטות טיפול חדשניות שהתבססו על לימודיו אצל שרקו.

חקר הבלתי מודע

מחקרו הראשון של פרויד שפורסם עסק בנוירולוגיה ("על האפזיה", 1891), ובו העלה את ממצאיו כיצד נזק פיזיולוגי ברקמת המוח, פוגע ביכולת לבטא מילים וביכולת לנקוב בשמותיהם של חפצים מוכרים. עם יוזף ברויאר חקר פרויד את תופעת ההיסטריה (1893), והיה הראשון שהסיק כי מקור התופעה בתהליכים המתרחשים בבלתי מודע. ב-1896 התפרקה השותפות בין השניים, לאחר שברויאר סירב לתמוך בתיאוריה שלפיה הפרעות בחיי המין הן הגורמים העיקריים לנוירוזה.

בשנת 1899 פרסם פרויד את ספרו החשוב "פשר החלומות". בשנים הבאות פרויד פרסם ספרים להרחבת משנתו, להעמקתה ולהבהרתה. מפעלו מכתיר אותו כאחד מגדולי ההוגים של המאה ה-20.

פרויד היה בין הראשונים לנקוט בטיפול פסיכולוגי באמצעות דיבור (שיחות) והיה זה הוא שהנהיג את שיטת האסוציאציה החופשית בתור שיטת טיפול בנוירוזה. לפי שיטתו, העלה המטופל זכרונות חבויים אל פני השטח, ונמצא שחוויות מודחקות היו מקור בעייתו הנפשית. באמצעות שיטה זו הועלו חוויות מהעבר הקשורות על-פי רוב במין. את עיקרי השיטה החדשה פרסם ב"שלוש מסות על תיאורית המין" (1905).

בבסיס שיטת האסוצאציה החופשית עומדת הקביעה שדחפים בלתי מודעים מנהלים את האדם, והם שגורמים לקונפליקטים המלווים אותו במהלך חייו. פרויד טען שהדחף העיקרי של האדם הוא הדחף המיני, ושהאדם שואף תמיד להגיע להומאוסטזיס (שיווי משקל) כדי לפרוק את המתחים שנוצרים בשל הביולוגיה של הגוף. שיטת האסוציאציות החופשיות נועדה להעלות תכנים מהלא מודע של המטופל אל המודע, ובעזרת עיבודם מול הפסיכולוג להפחית את האנרגיה המושקעת בהם. לפי הטענה, לאחר תהליך עיבוד הזכרונות והפחדים, יכול המטופל לתפקד בצורה טובה יותר.

שיטותיו של פרויד והתיאוריות שלו גרמו לנידויו מהקהילייה המדעית בווינה, אך במקביל התקבצו סביבו כמה רופאים ותלמידים ששימשו גרעין לחברה הפסיכואנליטית; הנודעים שבהם, אלפרד אדלר וקרל יונג, פרשו לאחר כמה שנים וייסדו אסכולות עצמאיות.

הילדות המוקדמת קובעת

לימים חקר פרויד את הדחפים האנושיים, וטען שהילדות המוקדמת מעצבת את האישיות. כן הציע את החלוקה המשולשת של האישיות - אני (אגו), אני עליון (סופר אגו) וסתמי (איד). בערוב ימיו עסק פרויד בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה של הדת.

עם חדירת הנאצים לאוסטריה הצליח בזכות רשת קשריו להשיג אישורי הגירה, לא לפני ששילם כשליש מרכושו כמס בריחה. לפני שעזב את ארצו אמר כי הנאצים: "איפשרו לי לקחת כמה דברים מחוץ לאוסטריה, מספיק כדי להמשיך לעבוד. יש לי עדיין את כתב היד שלי על התנ"ך וספרים ומסמכים אישיים. כל השאר, כל הכסף והרכוש בווינה, אבד".

פרויד ומשפחתו הורשו לעזוב את אוסטריה ביוני 1938, ועברו להתגורר בלונדון. פרויד היה חבר בדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים. נפטר באנגליה ממחלת הסרטן בספטמבר 1939.

הגותו של פרויד נחשב לבעלת השפעה ניכרת על החשיבה האנושית במאה ה-20 ואילך, בעיקר בתחום הפסיכולוגיה אך גם בתחומי הרפואה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, ההיסטוריה והאמנויות השונות. לאחר מותו סיכם את השפעתו ידידו הסופר סטפן צוויג במילים הבאות: "בלעדיו היה כל אחד מאיתנו, בני האדם של המאה ה-20, אחר במחשבתו ובהבנתו. כל אחד מאיתנו היה חושב אחרת, היה מוגבל יותר בהרגשותיו, חופשי פחות, בלתי מוצדק יותר, לולא קדמה לנו חשיבתו של פרויד. לולא נתן לנו דחיפה כלפי פנים".