שחררו כבר את הילדים

כהורים אנחנו דואגים לצאצאים שלנו וזה לגיטימי. בהתחלה הם קטנים ולא יכולים לעשות בעצמם דברים, אז אנחנו עוזרים. ואז, לפעמים זה הופך להרגל. אנחנו ממשיכים לעשות בשבילם גם כשהם בעצם כבר יכולים לעשות לבד. למה? כי זה יותר מהיר או יותר טוב אם אנחנו נעשה את זה. וגם, אולי, אנחנו לא לגמרי סומכים עליהם. חשבתם על זה?

הזכות לטעות

לשחרר את הילדים זה בעצם אומר לסמוך עליהם. להעביר להם את האחריות על חייהם. לאפשר להם לטעות את הטעויות שלהם, לנסות לבד, ליפול ואז לקום בכוחות עצמם. זה לא אומר שלא נתמוך בהם ונעזור להם אם יבקשו ויזדקקו לנו. זה רק אומר שאנחנו לא מנסים למנוע מראש את הטעות/נפילה וכו'.

את יודעת שאני רק רוצה לטובתך, נכון?(צילום: shutterstock)

אני זוכרת שהייתי כבר בת 20 הוריי ניסו אז לייעץ לי באיזה עניין (אני אפילו לא זוכרת מה זה היה) ואני לא רציתי לקבל את עצתם. אמא שלי אמרה לי: "אני מנסה ללמד אותך מהניסיון שלי, אני רוצה לחסוך לך את הטעויות שאני עשיתי". ואני זוכרת שהתקוממתי נגד זה, רציתי שלפחות תהיה לי את הזכות לטעות את הטעויות שלי בעצמי.

משנים את הכללים

הפתרון: לשחרר. להעביר אליו את האחריות. שהוא יסדר את המערכת למחר, שהוא יהיה זה שאחראי לבדוק אם יש שיעורים וללמוד למבחנים וכו'. אני יכולה לדמיין עכשיו המון הורים שקופצים ואומרים לי שאם הם לא יעשו את זה, זה לא יקרה. הילד לא יעשה שיעורים, לא יסדר מערכת, והכול יתפרק. ברור שככל שלא שחררנו יותר זמן, כך השינוי יהיה מורכב יותר. הילד התרגל שיש מישהו אחר שעושה בשבילו. פתאום משנים לו את הכללים? סיכויים טובים שזה לא יצליח ביום אחד ובטח לא בבת אחת.

עוד בערוץ הורים:

- ילדים זה שמחה - תלוי כמה

- פמיניסטית בת 11

- כשהמתבגר לא רוצה לבוא איתכם

לשמוע ולהשמיע

אם אתם רוצים לגדל ילדים שאפשר לסמוך עליהם, עדיף שתמצאו דרכים אמיתיות לגייס את המוטיבציה הפנימית שלהם ולא בשיטת המקל והגזר של פרסים, עונשים ושוחד. כדי לעשות זאת, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לנסות להתחבר למה שהם מרגישים כשאתם לא משחררים אותם בנושא הזה. מהמקום הזה, דברו עמם בגובה העיניים. אחר כך, תוכלו לומר להם למה זה חשוב לכם ולמה לדעתכם זה יכול לתרום להם.

בואו נבחן דוגמה אחרת, נניח שאינכם מרשים לבתכם בת ה-16 לחזור מבילוי אחרי חצות. יש ביניכם המון מריבות על העניין ויש להן מחיר שבא לידי ביטוי בקשר ביניכם. היא מסתגרת ולא משתפת, עצבנית ונבחנית. זה לא אומר שהפתרון הוא לוותר ולאפשר לה לחזור מתי שהיא רוצה. הנקודה היא שאולי יש דרך אחרת להגיע לדיאלוג ביניכם על הנושא, מבלי לכפות עליה שעת עוצר מסוימת. למשל, אולי אתם יכולים להיות אמפתיים לצורך שלה בעצמאות, לרצון שלה באוטונומיה, בקרבה עם חבריה ובעיקר לצורך שלה בחופש. היא גם ממש זקוקה לכבוד ולהרגיש שסומכים עליה.

אתם, מצידכם, ממש חייבים להרגיש בטוחים לגביה. אתם לא יכולים לישון בשקט כשהבת שלכם מסתובבת אי שם בלילה. ואתם עדיין לא לגמרי בטוחים שאתם יכולים לסמוך עליה בעניין הזה. פה זה המקום לדיאלוג בגובה העיניים. ברגע של שקט וקירבה, ללא הטפות מוסר, בקשו לשמוע אותה. תקשיבו לה. תאמרו את שלכם ואולי תצליחו להגיע להסכמה. אולי בסופו של דבר שעת העוצר לא תשתנה. אך ניהול השיחה חשוב ויכול ליצור קרבה וחיבור בין הצדדים. ואז יהיה לכם הרבה יותר קל לשחרר.

העולם מסוכן

כשאנחנו לא משחררים אנחנו מעבירים לילדים שני מסרים עיקריים:

1. העולם הוא מקום מסוכן.

2. אני לא יכול לסמוך עליך שתסתדר בו.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

שוב אני רואה בעיני רוחי את כל ההורים שקופצים ואומרים לי – אבל העולם הוא באמת מקום מסוכן! תשמעו חברים, זו אמונה נטו. בוודאי שיש בעולם דברים מסוכנים. אבל האם זה אומר שכל דבר בעולם הזה הוא מסוכן? והאם אתם רוצים שילדיכם יחיו בחרדה ויתהלכו בעולם מתוך פחד להיפגע? או שאתם רוצים שהם ילמדו להיזהר, ילמדו לסמוך על עצמם, יחושו ביטחון ויחיו את החיים במלואם? אם בחרתם באפשרות השנייה, אז האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן היא לא הדרך הפרודוקטיבית ביותר להשיג את מטרתכם, להיפך.

לגבי האמונה השנייה - לא פעם זו אמונה שמחלחלת באופן סמוי ואינה נאמרת על ידי ההורה מפורשות, אך גם לה יש השפעה מכרעת. כי אם ההורה כל הזמן קופץ לעזור לילד ונחלץ לעזרתו ותמיד נותן לו את התשובות ומספק את הפתרונות, הילד לא לומד לסמוך על עצמו. ואז הוא מגבש דימוי עצמי שבו הוא לא יכול לסמוך על עצמו שיסתדר, שיידע את התשובה, שיתמודד. זה יכול להגיע למצבים קיצוניים מאוד שהילד לא יכול לקבל שום החלטה, אפילו הקטנה ביותר, מבלי להתייעץ עם ההורה.

בשורה התחתונה – תנו להם לטעות והיו שם כדי לתמוך.

הכותבת היא פסיכולוגית שיקומית