"לא הרגשנו גיבורים". משחררי מחנות הריכוז חזרו לאושוויץ
הם שחררו את מחנות הריכוז באירופה ולא האמינו לזוועות שראו: חיילים אמריקנים צעירים שלא שכחו מאז, אפילו לרגע, את החוויה המטלטלת הזו. עכשיו, כשהם בני 90, ליווינו את המסע המרגש לאושוויץ של שלושה ממשחררי מחנות הריכוז. "הייתי ילד בן 21, עשיתי כל מה שיכולתי", אומר סיד שפנר. ומרסל לוי, ששפנר הציל את חייו, עונה: "הוא היה הראשון שהתייחס אליי שוב כמו לבן אדם. יש לי חוב גדול אליו"
רזה וחלש היה מרסל לוי כשמלחמת העולם השנייה נגמרה והוא הפך חופשי, בן 19 אחרי צעדת מוות הוא פגש מחוץ לגטו בדכאו חייל אמריקני-יהודי. הם לא דיברו את אותה השפה, אבל סיד שפנר, או כפי שהוא מכנה אותו 'סידני', היה האיש שנתן לו אוכל אחרי שהורעב, זה שהתייחס אליו כבן אנוש אחרי שנים שבהן היה רק מספר - האיש שהציל אותו.
בדירתו ברמת גן מספר מרסל לוי, היום בן 90, על הקשר שנוצר בינו לבין סיד שפנר לפני יותר מ-70 שנה. הוא נולד בסלוניקי, משפחה קטנה ומאושרת, זוג הורים ואח קטן. עד שבאפריל 1941 נכנסו הגרמנים לעיר. ברגע אחד כשהיה בן 14, השתנו חייו. "הכול קרה בלי שהרגשנו", הוא מספר. "הפוגרומים החלו, לקחו לנו את החנויות והיה אסור ללכת לבית ספר".
במרס 1943 החלו הגרמנים לשלוח את יהודי סלוניקי לאושוויץ. מרסל שרד את מחנה ההשמדה. הוא שרד גם את מחנה העבודה שאליו נשלח, 80 ק"מ מאושוויץ, שם עבד באיסוף אבנים שנועדו לייצור בלוקים לבנייה, במשמרות מפרכות של 12 שעות, בפחד מתמיד. כשנתיים נמשך הסיוט.
"בוקר אחד קמנו ואמרו לנו שלא יוצאים לעבודה. הורו לנו להסתדר בקבוצות והתחלנו בצעדה לעבר גרמניה. אלא שבאף מחנה לא היה מקום, ואנשים נשארו מתים בצד הדרך. לבסוף, הגענו לאזור מחנה הריכוז דכאו, היינו בטוחים שיהרגו אותנו ויברחו. אלא שפתאום השאירו אותנו שם, והגיעה שמועה שהגרמנים ברחו. התחלנו להתפזר. פחדנו שיתפסו אותנו שוב. יצאתי עם חבר שלי, יוסף, בלי לדעת לאן אנחנו הולכים. פשוט רצנו אל תוך היערות".
"האיש הזה הציל אותי"
ב-29 באפריל 1945, היה מרסל כבר תשוש ועייף, כשמרחוק הגיע הג'יפ האמריקני. "החייל שאל אותי אם אני מבין אנגלית ואמרתי לו שלא. ניסיתי להסביר לו שאני חולה. הוא ראה את הבגדים שלי, הבין שאני מניצולי המחנות והעלה אותי ואת חברי על הרכב. עם בוא הערב הוא לקח אותנו בג'יפ למטבח השדה של הפלוגה שלו, ונתן לנו תה ואוכל. אחרי יומיים-שלושה ראינו שהחיילים האמריקנים עובדים קשה מאוד במטבח בניקוי סירים, אז אמרתי לחבר שלי, 'בוא נעזור להם'. כשהם ראו שאנחנו מסייעים להם הם קיבלו אותנו ברוח טובה. במשך כמעט שלושה שבועות היינו בתוך המטבח של הצבא האמריקני. סיד, שהיה בא מדי יום לשאול לשלומי, הגיע ואמר שהיחידה ממשיכה לווינה באוסטריה. הוא נתן לי לבחור אם להצטרף אליו או להמשיך למחנה של הג'וינט והחלטתי שאני ממשיך איתו לווינה. זה המזל שלי".
קשה שלא לראות את ההתרגשות על פניו של לוי, "האיש הזה הציל אותי", אמר. "יש לי חוב מאוד גדול אליו. אם היו משאירים אותנו שם עוד לילה אני לא יודע אם הייתי שורד. כשראיתי אותו הוא דיבר והתייחס אליי כמו בן אדם אחרי שנים שלא הרגשתי כך, שהייתי רק מספר. אני לא יודע אם הוא הבין שהוא מציל אותי".
במשך שלוש שנים, עד 1948, נשאר לוי עם היחידה הצבאית של שפנר. כשהם קיבלו שחרור מהצבא, הוא עלה לישראל בעקבות קרוב משפחה שאיתר. "שמרנו על קשר, תחילה של מכתבים ולאחר מכן גם ביקורים. הכתובת שלי הייתה הכתובת היחידה שהכיר בישראל, כך שכל מי שהגיע לארץ מדנוור קולורדו היה נוחת אצלי בסלון".
השבוע, אחרי שלא ראו זה את זה יותר משני עשורים, ייפגשו מרסל וסיד בישראל. סיד בן ה-94 יעשה את דרכו לארץ הקודש היישר מפולין, שם נטל חלק במשלחת ייחודית של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF). השנה הצטרפו למשלחת שלושה יוצאי צבא ארה"ב ששחררו יהודים ממחנות ריכוז והשמדה בזמן מלחמת העולם השנייה.
עת ביקר בפולין סיפר את סיפורו. הוא ישוב על כיסא גלגלים ומתקשה מעט בדיבור. הדמעות הנרגשות שזולגות מעיניו אומרות הכול. הוא שירת ביחידת חי"ר 4, והיה בין החיילים הראשונים שנכנסו למחנה הריכוז בדכאו. "ראיתי שני בחורים צעירים, באופן יחסי הם היו במצב בריאותי טוב", אמר. "אלו היו מרסל וחברו ג'ו (יוסף). היה קשה לדבר. כל אחד מאיתנו ידע מעט מאוד יידיש והם תיארו מה עבר אליהם. שאלתי מה קרה, והם סיפרו שבהמשך הדרך יש מקום שבו הורגים אנשים. לא ציפיתי לכזה דבר. אמרתי לו, 'תקשיב, מה שאתה אומר זה רציני'. רציתי להיות בטוח שהוא לא עובד עליי. הם הפצירו בי שהם רציניים, היינו בערך שבעה ג'יפים, ביקשתי אישור בקשר להמשיך הלאה, תוך דקות עלינו על הג'יפ ונכנסנו פנימה אל תוך המחנה כדי לסייע לאלו שנותרו שם".
בעקבות הצעה של סיד קפץ מרסל לג'יפ שלו, "והשאר היסטוריה", אומר סיד. "תפקידו של יהודי אחד הוא לדאוג לשני. אני גם לא יכול להגיד שהרגשתי או שאני מרגיש גיבור. הייתי ילד בן 21, לא הבנתי כמה זה רציני ומה באמת קרה לאנשים האלו. עשיתי מה שיכולתי, מרסל לא חייב לי כלום, הוא אומר שהצלתי אותו, אבל אני לא רוצה לחשוב שזה נכון. מישהו אחר לבטח היה דואג לו. אנחנו כמו משפחה".
לרגע אחד נשלפות התמונות. תמונה ישנה של לוי בחליפה ועניבה מונחת על השולחן. "הוא בהחלט לא לבש עניבה כשפגשתי אותו", מחייך סיד. "הפעם הראשונה שפגשתי אותו מאז הייתה בשנת 1970 - 25 שנים אחרי שהמלחמה נגמרה. אז עוד לא היו אי-מיילים, והוא חיכה לי יום שלם בלובי של מלון דן בתל אביב כי לא ידע מתי אנחת".
דברים שאי-אפשר לשכוח
קרנסטון רוג'רס ממסצ'וסטס, בן 91, עשה גם הוא את המסע בפולין על כיסא גלגלים, מלווה בשני ילדיו. הוא השתחרר מהצבא האמריקני בדרגת קולונל, אבל שנים קודם לכן, באפריל 1945, כשהיה סמל צעיר בן 20, נכנס עם יחידתו למחנה הריכוז דכאו והיה ממשחררי המחנה. בלילה שלפני, המפקדים שלו הטילו עליו משימה: היה עליו לבדוק בתים באזור הסמוך למחנה דכאו, ללכוד חיילים גרמנים ולחפש אחר אסירים יהודים שניצלו מהתופת.
"עברנו בית-בית, נכנסנו וחיפשנו במרתפים, בעליות הגג, ומצאנו שם אסירים שברחו מהמחנה", הוא מספר. "במרתף באחד הבתים מצאתי ניצול הולנדי שזיהיתי על פי מדי הפסים, אבל לא יכולתי לדבר איתו בגלל מחסום השפה. מהמדים שלנו הוא הבין שאנחנו אמריקנים, ואני עדיין זוכר את ההתלהבות שלו. הוא היה כל כך שמח עד שקפץ עליי, חיבק אותי ונישק אותי".
מאוחר יותר המשיך עם חייליו לתוך המחנה עצמו, הוא מספר כי בהתחלה עוד נתקלו בהתנגדות של השוטרים הנאצים, שתפסו עמדות על מגדלי השמירה עד שהוכנעו בקרב יריות. "לא היה לי מושג למה האסירים היהודים הוכנסו לשם. לא ידעתי בכלל מה זה מחנה ריכוז. לא הבנתי את גודל הזוועה. האסירים היו רזים וחולים, ראיתי שחיו בתנאים קשים וישנו על דרגשי עץ. היו כאלה שגוועו ברעב וכמעט מתו. היה נוראי לראות אותם ככה. אם היינו מגיעים כמה ימים מאוחר יותר, עוד אלפים מהם היו מתים. הצטערתי שלא יכולתי לעזור להם יותר, אבל זה היה כמו ג'ונגל ואני הייתי ילד צעיר. יש מראה שאני לא אשכח: סמוך לדכאו היו קרונות של רכבות. כשסרקנו אותם גילינו ערמות של אנשים מתים. בשבילי זו הייתה רכבת מהגיהינום".
האם הוא הרגיש גיבור? "אז הייתי צעיר", עונה רוג'רס. "לא פחדתי מכלום. לא היו לי מחשבות על מה קרה ולא שאלתי את עצמי שאלות. פשוט עשיתי מה שהיה צריך בלי לחשוב. אחרת כנראה לא הייתי עושה את זה. אבל אני כאן היום בגלל שהייתי עד, ואני מרגיש שצריך לספר את מה שקרה, לספר את הסיפור זו החובה שלי. לספר מה הגרמנים עשו. אני יודע שיש אנשים שלא מקבלים את העובדה שהדברים האלה קרו, אבל זה קרה. זה לא נתון לוויכוח".
מראות קשים לצד השמחה
וויליאם ברייאנט פלפס, כיום בן 90, היה חייל צעיר בחטיבת השריון. הוא בכלל התכוון להיות טייס אבל לתותחי המלחמה היו בשבילו תוכניות אחרות. בחמישה במאי 1945 הגיעו החיילים האמריקנים אל מחנה ההשמדה מאוטהאוזן שבאוסטריה. "היה קשה להבין מה קרה שם", נזכר פלפס. "הרי הגרמנים אף פעם לא הודו שיש להם מחנות ריכוז. ברגע שהיחידה שלי פתחה את השערים וקרעה את הרשתות, השוטרים הגרמנים ברחו משם. זה היה הרגע שבו האסירים הבינו שהם משוחררים. אבל לצד השמחה ראינו גם מראות מאוד קשים: את הגופות בצד הדרך, אנשים מתים זה על זה, וזה מראה מזעזע. ריחמתי על האנשים האלה בכל לבי, הם היו עור ועצמות.
"היה קשה ליצור אינטראקציה בין-אישית. המוני אנשים באים אליך ומודים לך על שהצלת אותם, וכל מה שאתה יכול לומר להם זה, 'אני שמח לראות שאתה בסדר, שיהיה לך המון בהצלחה'". פלפס מספר את סיפורי הקרבות כאילו הוא עדיין חי אותם. "אני לא חושב יותר מדי על מה היה שם ועל התפקיד שלי בלחימה. כשאתה בסיטואציה של קרב, עדיף שלא תיתן למוח שלך להשתלט עליך כי אתה עלול להשתגע".
ביום האחרון למסע ביקרה הקבוצה כולה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. על הרמפה שעליה עצרה הרכבת לפני הסלקציה, הצדיע הקהל למשחררים. זה לצד זה עמדו האמריקנים: סיד שפנר, קרנסטון רוג'רס וויליאם ברייאנט פלפס. לצדם עמדה ניצולת השואה מרתה וייס מירושלים, ששרדה את המחנה. קציני צה"ל ויהודים מהעולם הקיפו אותם ומחו דמעה. מרתה, שהגיעה לבירנקאו כשהייתה בת 10, סיפרה כיצד חייל נאצי דחף אותה לתעלת הביוב. עשרות פעמים נאלצה לצפות באחרים מתים למען יראו וייראו. "כשאני מגיעה לכאן אני לא מצליחה להבין איך שרדתי. לא היה לנו אוכל. אף פעם לא עלה בדעתנו שההורים שלנו לא בחיים. על אף מה שראינו, אני חושבת שזה מה שהחזיק אותי בחיים".
בינואר 45', כשהאסירים הוצאו לצעדת המוות, נשארה עם אחותה שלא הרגישה טוב. "הגרמנים העמידו את אלו שנשארו וניסו לשרוף אותנו באש. הם ברחו והלהבות התחילו להתקדם לעברנו אך לפתע מתוך השמיים הבהירים החל לרדת גשם שכיבה את הדליקה. אני כאישה דתייה מאמינה שזה מאלוהים".
מי יספר את הסיפור, ואיך
אלוף במיל' מאיר כליפי-אמיר, מנכ"ל ארגון FIDF שארגן את המשלחת, מוסיף את הזווית האישית שלו: "במרס 2015 פגשתי בבוסטון ניצול שואה בשם רוברט ברגר. הוא שאל אותי, 'גנרל, איך אתה אומר שניצחנו את הנאצים? הרי אני ואחרים עדיין חווים את הסיוטים בכל פעם שאנחנו עוצמים את העיניים'. הזמנתי אותו לכאן, אך הוא סירב בטענה שכף רגלו לא תדרוך שוב על אדמת פולין. אמרתי לו שאני בטוח שכשיצעד איתי ועם עוד 45 קציני צה"ל, לא יהיה לו ספק בניצחוננו. אלא שלצערי בינואר האחרון הוא הלך לעולמו. זה פספוס גדול בשבילי, אבל הוא מלווה אותי כל המסע".
ארגון FIDF מגייס תרומות עבור תוכניות, מבני רווחה וחינוך למען חיילי צה"ל. הוא הוקם בשנת 1981 על ידי קבוצה של ניצולי שואה ובשורותיו נמנים כיום יותר מ-150 אלף תורמים. "הניצולים הולכים ונעלמים מהעולם", אמר כליפי-אמיר. "האתגר שלנו הוא מי יספר את הסיפור ואיך יספרו אותו - וכאן יש משהו ייחודי, של הפריה הדדית בין ניצולי השואה לחיילים ששחררו אותם".
לפנייה לכתב/ת 
