מסע בזמן: כך נראו בתי החולים בשנותיה הראשונות של המדינה

בתי החולים בישראל לא מפסיקים להתחדש: ישראל יכולה להתגאות לא מעט במערכת הבריאות עתירת הטכנולוגיה. אף שהצפיפות בבתי החולים עדיין גדולה מאוד, קשישים מוצאים עצמם מאושפזים במסדרונות ורופאים כורעים תחת העומס, בתי החולים הם לא מה שהיו פעם. קצת קשה להאמין שהביתנים של פעם הפכו למגדלים רבי קומות, ושהתרופות שניתנו בימי קום המדינה במשורה שגשגו משך השנים לכדי מחסני ענק עתירי תרופות. ומי שיער ששבילי העפר יהפכו לגשרים, מסילות נעות, קניונים וטילים פנאומטיים המעבירים בדיקות מחדר המיון אל מעבדה מרוחקת בתוך שניות.

כן, אנחנו אמנם מדינה קטנה, מערכת הבריאות לא חסרה צרות, אבל יכולה להתגאות לא מעט בהתפתחות מדהימה שתרמה לא מעט ככל הנראה לתוחלת החיים הארוכה של הישראלים. ואיך הכל החל? תמונות מרתקות מארכיוני בתי החולים, נותנות הצצה לבתי החולים בימי קום המדינה, מצפון ועד דרום. הנה מסע בזמן מאחורי הסטטוסקופ:

ואיך ייראו בתי החולים בעתיד?

פדה: צופה מהרכס על טבריה

לאחר קום המדינה, אנשי משרד הבריאות שציפו לאלפי עולים, ניסו למצוא פתרון להקמת בית חולים אשר יוכל לתת מענה וטיפול לכל אותם תושבים. אלא שלפרויקט לא נמצא תקציב או שטח מתאים. גואל האדמות ישראל טיבר רכש את רכס פוריה מעל העיר טבריה, וציפה כי במקום תיבנה עיר גדולה ויוקם רכבל שיקשר בין העיר בפוריה לטבריה וחמי טבריה.

בחזונו העיר החדשה אמורה הייתה לקלוט גלי עלייה של מאות אלפי אנשים. כשבמשרד הבריאות חיפשו מקום מתאים לבניית בית חולים, הציע להם טיבר את השטח שעליו ממוקם המרכז הרפואי כיום.

הוא העריך שתושבי העיר אותה תכנן על הרכס יזדקקו לשירותים רפואיים ולכן העניק את האדמה חינם למדינה. במשרד הבריאות שמחו מאד על המתנה והעתיקו למיקום זה את בית החולים שכונה "שוויצר" בשנת 1955.

אלא שהעיר מחזונו של טיבר  לא התרוממה, במקומה הוקמו שלושה יישובים קטנים: נווה עובד, כפר עבודה פוריה ופוריה עלית. המרכז הרפואי  פוריה, ששמו שונה ל"פדה" נותר על אותו מדרון, שהיווה אתגר עמו מתמודדים עד היום בבית החולים.

צפו בימים הראשונים של פדה:

העמק: מקום הולדתם של אמנים בולטים

בית החולים העמק הוקם הרבה לפני קום המדינה ותחילתו בשנת 1921 בצריפי חולים בסמוך למעין חרוד שבקיבוץ עין חרוד על ידי החלוצים שהגיעו להקים את יישובי העמק.

בשנת 1930 בשל הצורך להתרחב נוכח גידול האוכלוסייה בעמק, הועתק בית החולים למיקומו היום למרגלות גבעת המורה שבעמק יזרעאל ומאז ועד היום ממוקם בית החולים בציר ראשי שמחבר את עמק יזרעאל אל הגליל התחתון.

בשנים שלאחר קום המדינה היה העמק אחד מבתי החולים המרכזיים שקלטו את חיילי מלחמות ישראל. בבית החולים הזה נולדו גם כמה מאמני ישראל הבולטים: יהונתן גפן, מאיר שלו, שלמה ארצי, שרית חדד ואגם רודברג.

ימי העמק החלוציים:

רמב"ם: לראשונה בוצעה השתלת כליה מן המת

בימי המנדט הבריטי עלה חשש מפני מלחמה מתקרבת והגידול באוכלוסייתה של חיפה הביא את ממשלת המנדט להחלטה על הקמת בית חולים גדול וחדיש בחיפה, שיענה על צורכי האוכלוסייה האזרחית ויותאם לקליטת פצועים מאגן הים התיכון בעת הצורך.

בנוסף לאוכלוסייה גדולה, שכללה גם בריטים רבים – אנשי צבא, פקידים ובני משפחותיהם, היו לחיפה מספר יתרונות משמעותיים. כבר באותה העת פעלה בה נמל חיפה, בתי הזיקוק, צומת הרכבות על הדרך שבין אלכסנדריה ודמשק ומחנות צבא רבים שהיו סביבתה.

הוחלט כי בית החולים יוקם בקרבת הנמל ובקרבת מסילת הברזל, כדי שפצועים יוכלו להיות מופנים אליו דרך הים וברכבת. הבנייה נמסרה לידי חברת "סולל בונה", שנדרשה שמחצית הפועלים יהיו יהודים ומחציתם ערבים‏.

בית החולים כלל שני מבנים, האחד בן חמש קומות ובו 220 מיטות וכן מגורי אחיות, והאחר בן שלוש קומות לחדרי הניתוח, מרפאות יום ומעבדה. בכל שטחו המערבי של הבניין ניטע גן רחב ידיים ובו שבילים לטיולי החולים ומשפחותיהם בשעות אחר הצהריים, כמיטב המסורת הבריטית.  

לצדו של הגן הוקמה שורת ביתנים חד-קומתיים – הראשון שבהם עבור אזרחים בריטים, שעל פי המסורת הקולוניאלית לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם המקומיים.

ביתנים אחרים נועדו לאשפוז אסירים ולמשכן שומריהם. בשנת 1948 הועבר בית החולים לידי ממשלת ישראל, אז הוחלט לשנות את שם בית החולים מבית החולים הממשלתי לבית החולים ע"ש רמב"ם.

השתלת כליה מן המת, בוצעה לראשונה בארץ, ברמב"ם, בשנת 1965. מי שקידם את בית החולים לכיוון הצעד הזה היה פרופ' דוד ארליק, מנהל כירורגית ב' דאז.

בזמנו לא הייתה כליה מלאכותית, המאפשרת לשמור על חייו של החולה עד למציאת הכליה המתאימה לו להשתלה. הניתוח הראשון לא צלח, והסתיים במותה של המטופלת, אולם עוד באותה השנה התקבלה כליה מלאכותית, תרומתו של תייר יהודי מארה"ב, בשם סם אייזנברג, שרצה להודות, כתודה על הטיפול הרפואי שהעניק לו פרופ' ארליק בזמן ששהה בחיפה. הכליה הופעלה בסתיו 65', ומאוחר יותר תרם אייזנברג כליה נוספת.

בשנתיים הראשונות לאחר הפעלת הכליה המלאכותית, בוצעו ברמב"ם 22 השתלות כליה, והתחום רק הלך והשתכלל, הן בשל התפתחויות רפואיות והן בשל השתלמות הרופאים בארה"ב. רמב"ם הפך לחלוץ בארץ בתחום זה, ועבודות רופאי ביה"ח פורסמו בספרות המקצועית העולמית.

צפו בהיסטוריה קורמת עור וגידים:

הלל יפה: תחילת הדרך בצריפי עץ על החוף

בשנת 1957, בשני צריפים על חולות חוף הים בחדרה, הוקם בית החולים הלל יפה. הקמת בית החולים היתה חלק מחזונו של ד"ר חיים שיבא ז"ל, המנכ"ל השני של משרד הבריאות ומהאבות המייסדים של מערכת הבריאות בישראל, שראה את צו השעה בפריסת בתי חולים ברחבי הארץ לצורכי אשפוז ומרפא לאוכלוסיית המדינה ההולכת וגדלה.

משנפלה ההחלטה על הקמת בית חולים בחדרה, הובאו הצריפים צריפי העץ להקמה מהירה שיועדו לבית החולים החדש. הצריפים הגיעו מפינלנד כדי לספק פתרון יעיל להפעלה מידית של בית החולים והוקמו במקום שהוקצה להם, לא הרחק מחוף הים.

הובהר שעניין הצריפים הינו פתרון חירום זמני, ולא במדיניות עקרונית. לאור זאת הוצהר מראש כי באחד מן הצריפים תשוכן מחלקת ילדים, ואת מחלקת היולדות המתוכננת יפתחו רק לאחר שייבנה עבורה מבנה מתאים.

עם פתיחת בית החולים, ניצבו 30 מיטות במחלקת הילדים בצריף אחד, ובצריף השני – המטבח וחדר האוכל. בתוכנית האב של בית החולים היו מתוכננות, עם השלמת בית החולים על כל מחלקותיו ב-1961, כ-160 מיטות והוא היה אמור להשתרע על שטח של 100 דונם אדמות קק"ל, בצומת הדרכים הראשית בין חדרה, נתניה ותל אביב.

בית החולים נקרא ע"ש ד"ר הלל יפה ז"ל, רופא וחלוץ, שנודע בעשייתו הרפואית והקהילתית בימיו הראשונים של היישוב היהודי בארץ ישראל.

צפו במעבר למבני הקבע:

שיבא: המרכז הרפואי הגדול בישראל

בתחילת שנת 1948, זמן קצר אחרי שמונה פרופ' חיים שיבא לשמש כראש השירות הרפואי בצה"ל, הוא החל לחפש מקום מתאים שבו יוקם בית חולים צבאי שיטפל בנפגעי המלחמה שבפתח מלחמת העצמאות.

מבין שתי אפשרויות, בחר בתל ליטווינסקי שהוקם על ידי הצבא האמריקני ועבר בשנת 1944 לידי הבריטים, שרבים מהביתנים בו נהרסו במהלך הקרבות שהיו בו לאחר הכרזת האום בנובמבר 1947.

יום אחרי שכבשה חטיבת אלכסנדרוני את תל ליטווינסקי, הורה פרופ' שיבא להתחיל לשפץ את הביתנים שנהרסו במהלך הלחימה כדי להכשיר אותם לשמש כבית החולים הצבאי הראשון של צה"ל - בית החולים מספר 5.

שני המבנים הראשונים שנבנו בבית החולים היו בניין ילדים ובניין יולדות והייתה בו צמחייה רבה מתוך האמונה של פרופ' שיבא, שיש לה חשיבות רבה לשיקום ולריפוי של החולים.

בשנת 1953, יצא בית החולים מרשות הצבא, פרופ' שיבא מונה למנהלו והוא נקרא המרכז הרפואי תל-השומר, אך עד היום הקשר עם הצבא נשמר והמרכז הרפואי מטפל בפצועים רבים מצה"ל.

לאחר מותו של פרופ' שיבא בשנת 1971, שונה שמו למרכז הרפואי ע"ש שיבא. מאז ועד היום התחלפו הביתנים המיושנים בבניינים חדשים, הוקמו מחלקות רבות והמרכז הרפואי שיבא הפך למרכז הרפואי הגדול בישראל.

צפו בחזון הופך למציאות:

סורוקה: בית החולים של הנגב

בסוף 1953, פנה דוד טוביהו אל משה סורוקה, מנהלה האדמיניסטרטיבי של קופת חולים ברעיון לבנות בית חולים מרכזי לנגב בבאר־שבע, שייבנה על־ידי קופת־חולים.

אבן הנגף בדרכו של הרעיון הייתה עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת חגיגת נטיעות בשטח ישראל, שסבר כי הנגב צריך להיות מוקד הממלכתיות וכי הממשלה ולא קופת־חולים, היא שחייבת לבנות את בית החולים שישרת את כל תושבי הנגב.

באוגוסט 1955, נוצר קשר עם דוד דובינסקי, נשיא איגוד תופרי בגדי הנשים בארה"ב. הוא וארגונו היו מוכנים לתרום מיליון דולר להקמת בית חולים בנגב, שיישא את שמם. המגעים עם דובינסקי והבטחת התרומה נעשו תחת מעטה חשאיות, בגלל ההתנגדות מחוץ ומצד גורמים שונים בתוך ההסתדרות.

באוקטובר, לאחר שהושג מימון משלים לבנייה המתוכננת, הוכנה טיוטת הסכם ראשונה בין קופת־חולים, בנובמבר קמה בישראל ממשלה חדשה ולתפקיד שר הבריאות התמנה ישראל ברזילי, חבר מפ"ם.

חודשיים לאחר מכן, פתחה קופת־חולים במגעים גלויים לקידום נושא ביה"ח בבאר־שבע עם שר הבריאות החדש ועם גורמים ממשלתיים נוספים. במקביל, נוצר קשר עם צה''ל, כדי שגם הוא יהיה שותף לתכנון בית החולים החדש, מתוך הכרה שזהו גם צורך בטחוני, ושבית החולים יידרש לתת מענה לצורכי האשפוז של הצבא.

ב־23 ביולי 1956 עלו הדחפורים על השטח, ובאוקטובר 1959, כעבור כשלוש שנים, נערך טקס הפתיחה של בית החולים המרכזי והיחיד בנגב.

צפו במרכז הרפואי של הדרום בתחילת דרכו: