היה חופש ועצמאות, ועדיין חיפשתי את האחת
תקופת הרווקות היא התגשמות הפנטזיה לחיים של חופש. אנחנו באים מתי שבא לנו, הולכים מתי שבא לנו. עצמאות הארד-קור. ולמרות החופש הזה - נלחמתי. עשיתי כל מה שאני יכול כדי למצוא אהבה, אף על פי שידעתי שתופעת הלוואי של מציאת האחת תביא את הקץ על כל הדרור הזה
תקופת הרווקות היא התגשמות הפנטזיה הזו. הזמן שלנו שייך רק לנו, אנחנו לא מחויבים לתת כל דין וחשבון. באים מתי שבא לנו, הולכים מתי שבא לנו. עצמאות הארד-קור, עד הסוף. אני ממש זוכר איך בשעות החופשיות שהיו לי, הייתי עושה כל שעולה על רוחי. לא מתאם כלום עד לרגע האחרון. לא מחויב לאיש, חי את הרגע ונותן לרוח הספונטנית לנשוב ולמלא את מפרש יומי. הייתה שם תכנית מסע, אבל היא הייתה מאוד כללית. המצפן שהשתמשתי בו היה בגדר המלצה. הזמן שלי היה שלי להשתמש בו או לבזבז אותו.
ולמרות החופש הזה - נלחמתי. ממש נלחמתי למצוא מישהי כדי להתחייב אליה. שוטטתי באתרים, וכיתתי רגליי בין מסיבות ופאבים. עשיתי כל מה שאני יכול כדי למצוא אהבה, אף על פי שידעתי שתופעת הלוואי של מציאת האחת תביא את הקץ על כל הדרור הזה.
חשוב להבהיר, ולא רק כדי שלא יהיו צרות בבית, שאני ממש לא מתאבל על החופש המוחלט שאבד. אני? אל תספרו לאף אחד, אבל אני בכלל מאושר. איני מרגיש כבול או משותק. אבל עכשיו, כשאנחנו מצפים להתרחבות המשפחה, אנחנו חווים את המעבר הזה שנית, והפעם באופן מודע ומחודד יותר.
אנחנו יודעים ש"ספונטניות" הולכת להיות מילה מאוד בעייתית בבית הזה. מילה גסה כמעט ("ששש... אל תגיד ספונטניות ליד הילד"). כי איך אפשר להיות ספונטניים עם שעות האכלה מגבילות? עם הצורך לקחת איתנו לכל מקום עוד יצור שדורש יחס מתמיד והרבה מאד ציוד?
הרי כשנצא מהבית זה לא יהיה מספיק להצטייד בארנק ומפתחות. עוד כמה חודשים נצטרך לקחת איתנו עגלה, וסלקל לרכב, ותיק עם חיתולים ומגבונים ומשחות ומוצצים ובקבוקים ואוניברסיטאות ועוד כל מני דברים שאתה לא יודע עליהם, עד שאתה קורא את הספר "אוי ואבוי, אני הורה".
ברוח יום העצמאות אני מסתכל על הדברים בראייה היסטורית: כשהיהודים היו בגולה, הם היו חופשיים. המקום בו חיו היה ארעי, והם ידעו זאת. זה היה בית של אחרים, והם חיו שם את חייהם אבל רק באופן זמני. בליבם הם תמיד ידעו שמתישהו יגיע הרגע והם יעזבו. אולי בעתיד הם יקפצו לבקר לאיזה סופ"ש או טיול שורשים, אולי סתם יגיעו להגיד שלום ולחלוף במוזיאונים ואתרי החובה, וזה היה בסדר גמור מבחינתם.
הכמיהה לבית משלנו הייתה אדירה ונלחמנו להגשימה. עלינו לארץ חדשה, חיינו מהיד אל הפה, אבל בנינו משהו. הבנו שעכשיו זה הזמן לסלול כבישים, להרתיח בקבוקים, לחוקק חוקים, לחתל כשצריך ולדאוג לכל אזרחי המדינה ולא רק לעצמנו. לדאוג לבית. ההיצמדות הזו לקרקע, ההתיישבות, השורשים שהצמחנו - אמנם היו התהוות העצמאות שלנו, אך בד בבד איתם גם הגיעו האחריות, התכנון קדימה, ההתחשבות והמחשבה על האחר.
בזוגיות כמו במדינאות, ככל שהיא מתפתחת ומתקדמת, כך היא גורמת לאובדן עצמאותו של היחיד שחי בתוכה. אבל עם כל הדאגה הנוירוטית וההתעוררות הנוסטלגית והמחשבות על איך פעם, לפני, הכל היה קליל יותר, פשוט ולא מחייב, אנחנו עדיין יודעים שעכשיו זו ההתגשמות של כל מה שרצינו. אחרי שנים שעזבנו בית ומשפחה, נדדנו במדבר או כל מטפורה אחרת שנרצה להטמיע לתוכה את דברי ימי הרווקים, עכשיו יש לנו שוב בית ומשפחה. ועכשיו - עכשיו זה שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
