החדש של רדיוהד: אלבום שכבר שמעתם
זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את "Kid A" של רדיוהד ולא הבנתם מה קורה? אז תשכחו ממנה. החבורה שהרגילה אותנו לצפות ללא צפוי והגישה את הרוק מוזר ומאתגר לשמיעה חוזרת עם אלבום תשיעי, שלם, שברירי וקצת פחות אלקטרוני, שבעיקר נשמע כמו כל מה שכבר שמענו ממנה. ממנה ציפינו ליותר
הסיבה היחידה שכותב שורות אלה למעשה כותב, ובכן, שורות אלה, היא כי צריך. אלבום חדש של רדיוהד, וכזה הוא "A Moon Shaped Pool" שיצא בערב יום א' לאחר כמעט 5 שנות ציפייה, מצריך התייחסות. אלא שאם נכנסתם לקרוא את הטקסט הזה סביר להניח שכבר גיבשתם בעצמכם דעה על האלבום, או לכל הפחות על הלהקה שמאחוריו.
עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:
ביונסה החדש: לימונדה אמיתית מוגשת מרה
החדש של פט שופ בויז: האושר מתחיל בתוכו
איגי פופ החדש: המוות נשמע טוב משחשבתם
מבלי להיכנס לדיונים אודות משמעות ביקורת המוזיקה בעידן הרב בלוגרי, ספק רב אם דעה של אדם אחד עוד משנה למישהו - בטח ובטח למעריצי הלהקה הזו, שהיא אהובה או שנואה ושום דבר באמצע. מעריצי הלהקה כותבים לעצמם את הביקורת החיובית בראש עוד בטרם האזינו לשלוש רצועות מתוכו. אלו שלא נמנים עם המועדון ההוא לא מבינים בכלל על מה כל המהומה.
אם להיות כן, גם עבדכם לא ממש מבין - על אף שאת רדיוהד הוא דווקא מעריך ואוהב. לנסות להתכחש ליכולת של הלהקה הזו לנבא (ובה בעת לקבוע) את הכיוון שאליו תלך המוזיקה בעשור הקרוב יהיה מטופש. גם מהיכולת לשבור את הכללים ולעשות בדיוק ההיפך אחרי מספר אלבומים קשה להתעלם. אבל כל המסביב - ואלוהים יודע שיש לא מעט ממנו - מרגיש למי שלא נמנה עם קבוצת מקריבי קורבן העולה לתום יורק וג'וני גרינווד בעיקר כאמצעי ליצירת באזז.
היי, זה עובד להם. כמו ביום ההוא בשבוע שעבר בו הלהקה "העלימה" כל זכר רשמי שלה מהרשת, רוקנה את חשבונות הטוויטר והפייסבוק וגרמה לפיד שלכם (אם לא לכולו אז לפחות לחלקים ממנו) לדבר אך ורק עליה. אבל אין לזה באמת קשר למוזיקה, ועל כן התרגיל הקטן הזה בשיווק, שלא באמת הצליח לבלבל אף אחד ובסך הכל גרם לכולם להבין שהאלבום החדש אמור לנחות ממש בקרוב, לא באמת מרגש מישהו. והנה באה השורה שחלקכם לא תאהבו בטקסט הזה - גם "בריכה בצורת ירח" לא ממש עושה זאת.
אחד עשר קטעים יש באלבום הזה, את רובם חשפה הלהקה בקונסטלציה כזו או אחרת לפני כן. השיר שסוגר את האסופה, "True Love Waits", מוכר במיוחד, שכן הוא נכתב כבר לפני 21 שנה, בוצע בסיבוב ההופעות של "The Bends" ואף הוקלט בגרסת הופעה לאלבום החי "I Might Be Wrong". זו הפעם הראשונה שרדיוהד מוציאה גרסת אולפן שלו, הגיע הזמן באמת, ובאופן מפתיע (או שלא) מדובר בקטע החשוב ביותר באלבום, לפחות ברמה התוכנית. אבל למה למהר לסוף?
אם יש משהו שאפשר להגיד על "A Moon Shaped Pool" כבר מרגעיו הראשונים זה שמדובר במובהק באלבום של רדיוהד. מדהים, לא? זה לא משפט מטופש כל כך, כשחושבים על כל השנים בהן יורק ושות' הרגילו אותנו לצפות ללא צפוי, לצרוך מוזיקה בדרך אחרת ולחנך את האוזן להתרגל מחדש ליצירה של מי שנחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק החשובה של זמננו.
זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את "Kid A" ולא הבנתם מה קורה? בטח שאתם זוכרים. אתם מרגישים ומדברים על ההשפעות של זה עד היום. זוכרים איך הגבתם כשהבנתם ש"Hail To The Thief" הוא סיבוב פרסה לרדיוהד של הגיטרות? או את הבלבול שיצרה סאגת ה"שלמו כמה ש'תם רוצים" שהביא עמו "In Rainbows"? אז תשכחו מכל אלה. רדיוהד פשוט הוציאו אלבום סטנדרטי של רדיוהד, שזה כבר יותר טוב מאחוז נכבד מהלהקות שם בחוץ. לגבי טיבו - סביר להניח שכבר התחלתם להתווכח. כולכם, אגב, טועים וצודקים וזה באמת לא משנה.
כי בזמן שהספקתם להטמיע את היצירה הזו במערכת שלכם, הויכוחים כבר החלו מזמן. הקוטלים כדרכם קוטלים, המעריצים עיוורים, מי שציפה לבשורה סביר להניח שלא זכה לה. אתם תגידו ש"King Of Lambs" מ-2011 היה לא טוב, אני אטען אחרת, ונסכים כולנו שלרדיוהד אין אלבום באמת אלבום רע, אבל מה שבטוח זה ש"MSP" הוא בטח לא האלבום הכי טוב שלהם. גם לא בשלישייה הראשונה.
מה הוא כן? בעיקר מוטציה שמורכבת מסך כל האלבומים של רדיוהד. "Burn The Witch", הסינגל הראשון מהאלבום, הוא גם זה שפותח אותו, והוא, כמו לא מעט קבלות פנים של הלהקה הזו, קצבי, דינמי ותזזיתי, התקף חרדה לו היה ניתן לתזמר אחד כזה. הוא גם לא מעיד דבר על ההמשך. "Daydreaming" כבר מאופק ומרוסן יותר, תום יורק של המלנכוליה. רוגע שמגיע עם הגיל, הכניעה, ההשלמה, התרופה, הפסנתר והקליפ היפה שיצר הבמאי המוערך, פול תומס אנדרסון. אפשר להבין אותו, בסך הכל, כשלוקחים בחשבון את הפרידה מרייצ'ל אוונס, בת זוגו ב-23 השנים האחרונות.
"Burn The Witch". לו היה ניתן לתזמר התקף חרדה
"Decks Dark" ו-"Desert Island Disk" (כן, השירים כאן מסודרים לפי סדר אלפביתי) כבר מהורהרים יותר, צובעים את האלבום בגוון השלט בו. אם חייבים להגדיר (ולא באמת חייבים), השימוש הנרחב כאן בלונדון קונטמפוררי אורקסטרה, אנסמבל שמלווה את הגיטריסט ג'וני גרינווד בפרויקטים אישיים שלו (ביניהם הפסקול שכתב ב-2012 ל"המאסטר" של תומאס אנדרסון מיודענו מהקליפ), מקנים בהתאם לאלבום תחושה של פסקול סרט יותר מאשר אלבום פרופר. רק שימו לב לסיום הארוך והקולנועי של "Tinker Tailer Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief", או כמו שאני קורא לו - "שיר 10". גם "The Numbers" מעביר את אותה התחושה, אך עושה זאת בלי עזרתה של חטיבת המיתר.
ואפשר ללהג על כך עוד שעות, במילא כבר התחלתם. זה משנה באמת שהניו יורק טיימס מיהרו להכתיר את האלבום כ"ההצהרה האפלה ביותר של הלהקה"? או שמגזין הרולינג סטון תיאר אותו במילים כמו "ניצחון" ו"יפהפייה"? כנראה שלא. כמוהו גם הניסיון להגדיר ולהבין את "A Moon Shaped Pool"במונחים שהם מעבר לטכניים, פחות מיומיים לאחר צאתו.
"Daydreaming". מרוסן, מהורהר ומלווה בקליפ שיצר פול תומס אנדרסון
בשורה התחתונה: רדיוהד 2016 התרחקו מהאלקטרוניקה, התאהבו בפסנתרים וכינורות, והם נשמעים שלמים ושבירים מאי פעם. ובניגוד מוחלט למה שאמרו אז בשנת 2000 - הם כבר ממש לא סולדים מהבעה באמצעות מלודיה, של מנעד התחושות שבין היסטריה לעצבות קיומית.
