זוכרים בכל דרך. מנציחים את הבנים
אביו של ארז אשכנזי ז"ל הקים בי"ס לכדורגל, חברו של בניה שראל ז"ל כיבד את זכרו בתיאום ארוחות שבת, קרובי נדב ריימונד ז"ל שיקמו מעיין, הוריו של נעם מאירסון ז"ל מקדמים הישרדות בטבע ומשפחתו של קובי איכלבום ז"ל מסייעת לחיילים בודדים. מנציחים את זכר הנופלים - פרויקט מיוחד ב-ynet
127 שמות חדשים הצטרפו במהלך השנה החולפת לרשימת חללי מערכות ישראל. רבים ממשפחות הנופלות והנופלים בוחרים להנציח את זכר יקיריהם בדרכים שונות ומגוונות. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ערך ynet פרויקט מיוחד שמתאר את הפעולות שבהן נקטו קרוביהם של חמישה חללי צה"ל כדי לשמר לעד את זכרם.
סמל-ראשון קובי איכלבום ז"ל היה לוחם ומפקד מצטיין בגדוד שקד של חטיבת גבעתי. הוא נהרג ב-10 במרס 2002 בפעילות מבצעית באזור נצרים. לאחר מותו הקימה משפחתו את "בית קובי" בגבעתיים, עמותה העוסקת בליווי וסיוע לחיילים בודדים והעברת סדנאות ערכיות למפקדים בצה"ל וכוחות הביטחון. העמותה מפעילה ומתחזקת שלוש דירות מגורים שבכל אחת מהן גרים שלושה חיילים בודדים.
התכנים של סדנאות המפקדים המועברות במקום הם ברוח ערכיו של קובי, תוך מתן דוגמאות מדרכו להתמודד עם דילמות פיקודיות וכיצד היה מניע את פקודיו. את הסדנאות עברו עד היום כ-27 אלף מפקדים בצה"ל ובכוחות הביטחון.
"בית קובי הוקם על פי רוחו של קובי", אומרת אמו אביבה, "הערכים שהוא האמין ופעל לאורם - כבוד, אהבת הארץ, אהבת אדם, עזרה לזולת וערבות הדדית. כבר בשבעה אמרתי שקובי לא נהרג לשווא. החיים ההם מתו לי ועכשיו יש לי תפקיד בחיים. אחרי תשעה חודשים הקמתי את הבית הראשון. אלה היו תשעה ירחי לידה והבאתי את קובי לעולם מעולם אחר. הוא קיים והוא נמצא".
אביבה, המשמשת יו"ר העמותה, מגיעה ל"בית קובי" מדי יום. "קובי היה שחקן כדורסל בהפועל גבעתיים, וכשהוא הבין שהוא כבר לא יהיה במכבי תל אביב הוא בא למאמן שלו עמוס פרישמן ואמר לו: 'אני הולך להתאמן לצבא'. גם כילד עבורו צה"ל היה ערך. הוא קרא ספרים שילדים לא קוראים בדרך כלל כמו 'לקסיקון ביטחון ישראל'. הוא אמר שהיה צריך להיוולד בדור הפלמ"ח".
את הסדנאות ב'בית קובי' מעבירים לוחמים לשעבר בצה"ל, והתכנים בהם מתמקדים בדרכים להתמודדות עם דילמות פיקודיות. "חודש וחצי לפני שקובי נהרג היינו במצודת יואב בסוף מסע כומתה של חיילים שלו", ממשיכה אביבה. "באותו טקס הוא העניק את הכומתה שלו לאחד החיילים שלו ובדרך הביתה שאלתי אותו למה הוא בחר להעניק אותה דווקא לו. הוא אמר לי: 'אימא, זו לא חוכמה לצאת חייל טוב מבית כמו שלי, החוכמה זה לקחת מישהו קשה ולהרים אותו"'.
אפרת שפע-דור, מנהלת השירות הסוציאלי במחוז טבריה של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון אמרה כי "יש פנים רבות להנצחה. כל משפחה שכולה זוכרת את יקיריה באופן שהיא בחרה. אנו באגף מלווים את המשפחות היקרות 'בעין רואה, אוזן קשובה ולב מבין', ומכבדים כל משפחה בדרך שהיא בוחרת לזכור ולהנציח את יקיריה".
"ככה אני מאמין שארז רצה שהדברים ייראו. הרבה חברים שלו מהשייטת אומרים לי, אם הוא היה פה הוא היה מבסוט", אומר ינון אשכנזי מקיבוץ רשפים ששכל את בנו ארז ז"ל, לוחם השייטת שנפל בקרב בעזה ב-2003. לזכרו הקים האב בית ספר לכדורגל בחסות מועדון הכדורגל הפועל תל אביב, שארז היה אחד ממעריציו הגדולים.
"הוא עצמו שיחק כדורעף אבל היה מעריץ של הפועל תל אביב", מספר ינון ומצביע על סטיקר התלוי במשרדו. "אתה רואה מה כתוב פה? 'נולד אדום'. היה לו מקום קבוע בשער 5. עכשיו הנכד שלי הולך בדרכו ורוצה גם כן מקום בשער 5". ארז, יליד רשפים, גדל והתחנך בעמק המעיינות. "כל דבר שאליו שאף הוא השיג. זו הייתה דרכו. בחור ששאף למטרה והשיג אותה. כשהוא רצה לשייטת, והלך לגיבוש, אמרתי לו 'תשמע יש הרבה חבר'ה בגיבוש, תיקח בחשבון שיכול להיות שלא תעבור'. הוא אמר לי שאין אופציה כזו – ואכן הגיע לאן שרצה".
ארז התגייס ב-2001, וב-2002 צורף לצוות לוחמים – והפך ללוחם מוביל, אהוד ואהוב. במקביל לשירות הקרבי היה מגיע אחת לשבוע-שבועיים למוסד לילדים קשי יום בחיפה, והתנדב לסייע להם.
על הקמת בית הספר לכדורגל החליט האב בעקבות פנייה של אנשי הפועל תל אביב. "מיד אחרי השבעה באו לכאן מושיק תאומים ועוד כל מיני אנשי הפועל והעלו את ההצעה לפתוח את בית הספר ולקרוא לו על שמו של ארז. הרעיון קרם עור וגידים מיד. היום מתאמנים בבית הספר כ-250 ילדים ובני נוער, שמשחקים בין השאר בשבע קבוצות ליגה שונות. בנוסף, מתאמנים במקום קרוב ל-70 ילדים הסובלים מאוטיזם וקבוצה נוספת של ילדים עם צרכים מיוחדים.
לדברי האב השכול, "כמו שארז אהב לעזור לילדים עם בעיות אנחנו מיישמים את זה כאן. הסיפוק הכי גדול זה לראות את הילדים האלה משחקים בקבוצות כמו ילדים רגילים. יש כאן טורנירים עם אנשי הפועל, עם לוחמי השייטת, כל מיני סוגים של פעילויות וזה תענוג לראות את הילדים האלה משתלבים כמו כולם".
אנשי השייטת משתתפים פעילים גם הם בפעילויות בית הספר והחזקתו, ומגיעים גם לטעת מוטיבציה וציונות בילדים ובבני הנוער. "אנחנו בהחלט רואים בכך מטרה חשובה, בתור אנשים שציונות אצלם היא מילה חשובה, רוצים לראות את הילדים האלה מגיעים לטוב ביותר שאפשר. לא בהכרח לשייטת, אבל כן לשירות בעל משמעות וחשיבות – ושכל אחד ימצה את הפוטנציאל".
בנוסף מתקיימות במקום פעילויות עם בני נוער ערבים – פלסטינים ואחרים. ביום ראשון השבוע התקיימה פעילות בהשתתפות עשרות בני נוער מיריחו וג'נין, ששיחקו כדורגל והשתלבו בפעילויות חברתיות עם בני הנוער מבית שאן וקיבוצי העמק. "ארז היה מאושר לראות את זה. הוא היה שמוצניק אמיתי, איש מרצ, שתמיד האמין בשלום ובדו קיום. אני בטוח שהוא היה מרוצה מהפעילות הזו", הוסיף האב.
"אתה רואה את המקום הזה. זו ההנצחה האמיתית לארז. זה מקום פעיל, חי. בכל פעם שהילדים עולים למגרש הם לובשים חולצה שעליה כתוב ארז אשכנזי, וקוראים לפני המשחק 'ארז אשכנזי – ניצחון'. זו ההנצחה הטובה ביותר בשבילו".
"בשיחה האחרונה שלי עם בניה סיפרתי לו על הרעיון שלי, והוא נורא התלהב והציע דרכים להתרחב". יחדיו גילבר, חברו של רב-סרן בניה שראל ז"ל שנהרג באוגוסט 2014 במבצע צוק איתן, החל ליזום את פרויקט "אורחים לשבת" לפני מות הקצין. אחרי שמפקד פלוגת הסיור של חטיבת גבעתי מצא את מותו בקרב ברפיח הוחלט להקדיש את הפרויקט לזכרו. מטרת הפרויקט היא להפגיש בין אנשים, לפתור את בעיית הבדידות של חלקים רבים בחברה הישראלית וליצור קהילה חמה ומחבקת באמצעות תיאום ארוחות שבת משותפות.
"את בניה הכרתי בכיתה י' כשהוא הגיע לישיבה התורנית, שם התחיל החיבור. אחר כך יצא לנו להיות יחד גם בטירונות, קורס מ"כים וקורס קצינים", סיפר גילבר. "היינו חברים מאוד טובים, חבר כזה ששם בשבילך, חברה ראשונה שנפרדה ממני, הלכתי אליו מבואס כדי לפרוק ולדבר. בניה היה בן אדם עם נוכחות, דומיננטי, דעתן, ילד יפה וגם שטותניק. הוא אהב ליהנות מהחיים, הוא היה אדם של אנשים, אני זוכר איך היינו יושבים כל החבר'ה צוחקים ובניה היה מנגן בגיטרה".
החבר גילבר ציין כאמור כי בשיחתם האחרונה קיבל ממנו שראל מידע על הפרויקט. "הוא הציע להפוך את זה למשהו גדול יותר ונתן כל מיני כיוונים. זה התחיל בתור פרויקט של אירוח קשישים לארוחות שבת, רציתי לחבר את הקשישים לסביבה הגיאוגרפית שלהם ולתת פלטפורמה ליצירת קשר אמיתי וטוב שיתרום לשני הצדדים. זה התחיל בקטן, אחר כך פנו אלינו חבר'ה חרדים לשעבר שרצו להשתלב בתוך הפרויקט וכך התחלנו לגדול".
בשלב מאוחר יותר הפרויקט התרחב עוד יותר והחל לכלול חיילים בודדים ועולים חדשים. לדברי גילבר, "זה לא פרויקט של צדקה, זה פרויקט חברתי של יצירת קשרים וקהילתיות. אחרי שבניה נהרג, החלטנו בברכת המשפחה להקדיש את הפרויקט לזכרו. שני הצדדים המשמעותיים בפרויקט - לעזור לאנשים ולהיפגש וליהנות עם אנשים - היו שני דברים שסימלו את בניה".
סמל נדב ריימונד ז"ל נמנה עם חמשת הלוחמים שנהרגו במהלך מבצע צוק איתן בתקרית חדירת מחבלים לקיבוץ נחל עוז. "לא בחרנו איך להנציח אותו - זה בחר אותנו", מספרת אמו יובל. אחרי נפילת הבן שופץ המעיין בשדמות דבורה שבו נדב וחבריו היו אוהבים לרחוץ, והוחלט להפוך אותו לאתר ההנצחה "בשביל החמישה". האתר הוקדש לזכרם של ריימונד וארבעת הלוחמים הנוספים מקורס המ"כים שנהרגו בתקרית: סמל ברקאי ישי שור ז"ל, סמל דניאל קדמי ז"ל, סמל ארז שגיא ז"ל וסמל דור דרעי ז"ל. במקביל מתקיים גם מרוץ שדמות דבורה לזכרו של ריימונד.
"נדב ניצל כל רגע בחייו", סיפרה האם, "הוא היה אלוף הארץ במרוץ האופניים דאונהיל ב-2011. הוא לא פחד אפילו מהצניחה החופשית בצבא, כולם קצת חששו אבל נדב היה עם החיוך התמידי שלו. הוא היה אדם של עזרה והתנדבות, הייתה לו אמונה כזאת תמיד שהכול יהיה בסדר. בצבא הוא לא רק סחב את הציוד, הוא סחב גם את חבריו ברוחו".
על פרויקט ההנצחה לזכר הבן סיפרה ריימונד כי "אחד מהמפקדים בקורס מ"כים שבו נדב היה, התחיל לחפש כל מיני מקומות בטבע כדי להנציח את חמשת החיילים שנהרגו. הוא חיפש ברחבי הצפון ולא הצליח לקבל אישור לאף אחד מהמקומות. דווקא בשדמות דבורה, במעיין שנדב וחבריו רחצו, נוצרה ההזדמנות. כולם לקחו חלק, החברים, קורס מ"כים, וגם האנשים בשדמות דבורה. בעזרת תרומות המעיין שופץ. אנשים מגיעים ונהנים שם בכל ימות השנה".
האם השכולה הוסיפה כי "אני פחות מתחברת לאנדרטאות או למקומות שהופכים לנטושים וזיכרון כואב. החיבור כאן עם המעיין והמרוץ זה חיבור שמאוד מתאים לנדב. הוא השאיר לנו מכתב שבו ציין כי 'אולי החיים שלי היו קצרים מהרגיל אבל נהניתי מכל רגע ורגע ואני מבקש מכל מי שמכיר אותי, תמשיכו ליהנות'. הצוואה הזאת שהוא השאיר לנו מחוברת להנצחה שלו להמשך החיים, לחיות, ליהנות ולנצל כל רגע. זה מחזק לראות אנשים שנמצאים בשגרה שלהם ביום יום אך זוכרים את נדב ומנציחים אותו".
סמל-ראשון נעם מאירסון ז"ל נהרג במלחמת לבנון השנייה בהיותו בן 23. הוא גויס לשירות המילואים הראשון וב-7 באוגוסט 2006 יצא כחלק מצוות טנק לכיוון בינת ג'בל. פגיעה ישירה של טיל בטנק הרגה את נעם ואת מפקד הפלוגה, רב-סרן יותם לוטן.
לזכרו הקימו הוריו חיים וגילה את עמותת "בדרכי נעם", שעובדת עם נוער בסיכון ומעניקה לו סדנאות הישרדות בטבע. בנוסף העמותה מקדמת טיולים במסלולים שונים בישראל.
"אחרי שנעם נהרג רצינו לפתח את הנושא של הטיולים", מספר האב. "המשפחה ישבה ביחד, והאחים של נעם אמרו שהם מעוניינים יותר בדגש על תיקון עולם. החלטנו לעבוד עם נוער בסיכון וחוגי סיירות. היום 'דרכי נעם' מגיעה למסגרות קיימות של נוער ומציעה להן חוגי הסיירות, אנחנו בעצם נותנים לתלמידים 'דחיפה'.
"נעם האמין שהשהות בטבע יכולה להטיב עם אנשים וניסה לגרום לתלמידים לאהוב ולהעריך את הטבע ואת ארץ ישראל. הוא היה ילד חכם ופעיל שהתגבר על בעיות של חוסר שקט באמצעות טיולים וחיבור לטבע. הוא היה ילד שלא התאים למסגרות רגילות ועל ידי טיולים הוא מצא את עצמו. אחרי השירות הצבאי שלו הוא היה מדריך ואיש חינוך ורצינו להמשיך את העבודה שהוא היה עושה אילו היה חי".
מי שמוביל את חוגי הסיירות של העמותה הוא שקד בארי, עובד סוציאלי עם ניסיון רב בעבודה עם נוער בסיכון, שעוסק בתחום טבע-תרפיה. בארי פיתח מודל טיפולי שנקרא "אמון ואמונה-דרישה והכלה" אותו הוא מיישם בארגון "אל ההר" שאותו ייסד.
"זו הדרך הטובה ביותר עם נוער", הוא אומר. "זו תחושת העצמה שאין שנייה לה. כשהם רואים עלייה גדולה שהם צריכים לעלות, ובטוחים שהם לא יסיימו את זה, ובסוף הם למעלה – זה בדיוק כמו בלקאאוט לפני מבחן במתמטיקה. הצעיר חושב שזה נראה בלתי אפשרי אבל רגע אחרי הוא מחליט שיש בו הכוחות לעשות את זה".
לפנייה לכתב/ת 
