גננות מספרות: מה ילדים מבינים מיום הזיכרון
חייבים להיות עצובים? איפה החיילים נמצאים עכשיו? מה ההבדל בין צפירה לאזעקה והאם הטובים תמיד מנצחים בסוף? שלוש גננות מספרות אילו נושאים מטרידים ילדים ביום הזיכרון, ומסבירות איך לדבר איתם בהתאם לגילם
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה והמעבר החד ליום עצמאות הם אירועים המהווים טלטלה רגשית לרוב המבוגרים, לכן הורים רבים מנסים לייצר לילדיהם מעטפת של מציאות אוטופית ונמנעים מלשוחח איתם על משמעות ימי הזיכרון.
חשוב לזכור שהילדים חשופים למידע מהתקשורת ומהשיח הסובב אותם ויום הזיכרון וודאי לא יהיה הפעם הראשונה שישמעו את המילים "מוות", "מלחמה" או "שכול". כגננות, חשוב גם ביום זה לשמר את שמחת חייהם של הילדים ועל כן שגרת הגן לא משתנה באופן משמעותי.
אז מה בעצם הילדים מבינים משיחות שאנו מקיימות איתם במהלך השנים?
זכרונות מהמלחמה האחרונה
ישנם ילדים המתייחסים לחוויות האישיות שלהם והיכרות קודמת עם הנושא - חוויות מ"צוק איתן", קרוב שמשרת בצבא, או היכרות ראשונית עם המוות. ילדים רבים, על אף גילם הצעיר, זוכרים את "צוק איתן" ומתייחסים לתחושות שהם זוכרים מהתקופה: "הלוואי שלא יהיו טילים או אזעקות, שלא נצטרך להיכנס למקלטים", "באזעקות רצנו מהר ואמא פחדה, אבא היה במילואים והיא דאגה שיספיק להגיע לארוחת שישי".
ילדים אף שיתפו בשכול משפחתי: "דוד שלי נהרג במלחמה, אמא בוכה הרבה כי היא מתגעגעת וסבתא הכינה קיר מיוחד עם תמונות שלו. אני מקווה שאמהות אחרות לא בוכות".
דאגה לחיילים
בשלב השני, לאחר עיבוד חוויותיהם, הם מביעים רצון ודאגה לשלומם של החיילים, תקווה לעתיד טוב יותר, תוך השלמה עם המציאות כפי שהיא מוצגת לרוב בספרים או סרטים. ילדים רבים שואלים - "איפה החיילים נמצאים?", "האם הם רחוקים מהבית?", "למה הם בצבא אם אין מלחמה?", "איך נשמח אותם?".
ילדים לרוב עושים הקשר בין סיפורי מלחמה ומונחים שהם שומעים לסדרות טלוויזיה דמיוניות ולגיבורי על איתם הם מזדהים: "הטובים תמיד הורגים ומנצחים את הרעים". ילדים אחרים מביעים תקווה למציאות טובה יותר על מה ששמעו בבית: "אבא אמר שיהיה טוב כי מה שצריך לקרות קורה", "אמא אמרה שהצבא שלנו הוא החזק בעולם ואין לנו מה לדאוג".
חייבים להיות עצובים?
לבסוף, לאחר שהבינו שמדובר ביום לא שגרתי, הם מנסים להבין כיצד מצופה מהם להתנהג ביום שכזה. "אנחנו צריכים להיות עצובים?", "משחקים כרגיל למרות שכולם עצובים?", "האם אפשר לשחק ולהיות עצובים ביחד?", "איך להיות עצוב אם אני לא מרגיש כך?", "איך לשמח את אמא ואבא כשהם עצובים?", "מה ההבדל בין צפירה לאזעקה?" ו"למה כולם לובשים חולצות לבנות?"
עוד בערוץ הורים:
- ברית מילה - כשההורים מתלבטים מה לעשות
- "אנשים מופתעים שאני אבא לשני ילדים"
מה כדאי להסביר לילדים בבית?
1. לסנן מידע: חשיפה בלתי מתווכת או צפייה ישירה בשידורי יום הזיכרון אינה מומלצת כלל לילדים בגיל הרך. צורת ההצגה הטלוויזיונית מקשה על ההבחנה בין מציאות לבין דמיון, בין תיעוד של מלחמות סרטי מתח. מידע בלתי מבוקר, לעתים מוגזם ויוצר בלבול רב.
2. להקשיב לשאלותיו של הילד: לשמור על קור רוח ולענות תשובות כנות ואמתיות. הורים רבים מודים כי הם נוטים לגונן על ילדיהם, אך התחמקות מתשובות וניסיונות סרק להרגעה עלולים לייצר חוסר אמון כלפי ההורה. פתיחות ותשובות המותאמות להבנתו יתנו לו את הכלים להתמודד עם המציאות המורכבת. עם זאת, חשוב להקשיב לילד ולענות על שאלותיו כשעולות ולא להכביר בפרטים מיותרים.
3. לשוחח איתם על זמני הצפירות ולהסביר את משמעותן: הצפירה המושמעת בכל רחבי הארץ יכולה להוות עבור הילדים חוויה לא נעימה, בייחוד עבור אלו שנחשפו לאזעקות או לתרגול מעבר למקום מוגן. על כן יש להתכונן מבעוד מועד, ולהכין את הילדים לצפירה שעומדת להישמע, להסביר לילדים כי בעת הצפירה נהוג לעצור מפעילות השגרה, ולעמוד.עם זאת, אין לצפות מהילדים לשחק אחרת בימי הזיכרון או להפחית משמחת החיים שלהם.
4. מסרים חיוביים: חשוב להתמקד במסרים חיוביים ולתת לילד את התחושה שהוא מוגן. לא ניתן להשוות את תפיסת המציאות של המבוגרים להרגשתם של הילדים. בגיל הרך יש להימנע מלזעזע את הילדים, ולכן חשוב להתמקד בחגיגות העצמאות, שירת התקווה ומשמעותה מאשר בימי הזיכרון הקודמים אליה.
צוות הגן מוסמך, מנוסה ויודע להתאים ולזהות את הצרכים של כל ילד בגן. ייתכן כי עבור ההורים זו הפעם הראשונה שהם צריכים להתמודד עם הנושא אבל הגננת מורגלת בדבר ויודעת לזהות סימני מצוקה.
בנוסף רצוי להיוועץ עם הגננת ביחס לצפירה בערב יום הזיכרון כשאינם בגן ומה מסבירים לילדים, על מנת להתאים צפיות בין הצדדים וכדי לחסוך להורים התלבטויות דומות.
הכותבות הן לילי פוקמונסקי, מנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים וגננת וותיקה, אילנה חן גננת מנתניה ומירי אולגין גננת מחולון
לפנייה לכתב/ת 
