"אמיר נהרג ואני נשארתי בת יחידה"

"ההורים שלי העירו אותי משינה והתיישבו על המיטה שלי. לא הבנתי מה קרה ושאלתי אותם אם הם מתגרשים, ואז הם אמרו שאמיר נהרג. הייתי בת 17 והיה לי ברור שאני מתחילה לנהל 'אירוע'. להתקשר לאנשים להודיע להם מה קרה ולהתחיל את ההכנות להלוויה ולשבעה". כך מספרת נועה יואלי מנדלר על הרגע שהודיעו לה שאחיה הבכור והיחיד, אמיר יואלי, נהרג בלבנון.

אמיר ז"ל ונועה יואלי

אמיר שירת בגולני ונהרג יומיים לפני יום כיפור (8 באוקטובר 1997), כתוצאה מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה שנורתה לעבר מוצב תל קבעה, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון. עשרה ימים קודם המשפחה עברה לגור בזיכרון יעקב, ההורים הנרגשים הכינו לבנם את החדר אבל הוא לא הספיק לראות אותו. "זה תמיד יהיה החדר של אמיר", אומרת נועה. "גם כשזה כבר הפך לחדר עבודה תמיד אמרנו - החדר של אמיר".

אח בכור שמגן על אחותו הקטנה

נועה ואמיר גדלו יחד, שני אחים בהפרש של שלוש שנים ביניהם, אותם מעגלים של חברים, פעילים בצופים ואח גדול שמגן על אחותו הקטנה. "במשך השבעה התנהלתי על אוטומט", מספרת נועה. "הבית כל הזמן היה בתנועה והיו הרבה אנשים".

- איך היה לחזור לבית הספר אחרי השבעה?

"ניסיתי פחות להישאב לכאב, החלטנו בבית שאנחנו ממשיכים לחיות אבל כל הזמן הזכירו לי אותו והייתה התעסקות סביב מותו. גם אם המורים לא דיברו על זה, כולם הכירו את אמיר וזה היה באוויר. עד היום אני לא מרגישה בנוח כשמדברים איתי עליו כי נראה לי שהצד השני במבוכה".

כולם הכירו אותו

מה המשמעות של להישאר בת יחידה?

"כל הנטל הוא עלי. בעל כורחי נשארתי בת יחידה ואין לי אח שאפשר לשתף אותו בדברים שקשורים למשפחה. אחרי הצבא נסעתי לחצי שנה לדרום אמריקה. זה לא נאמר בשום צורה מצד ההורים שלי אבל היה ברור שאני מדברת איתם ברמה היומית ומעדכנת שהכול בסדר. יום אחד יצאתי לטרק ולא השגתי אותם. הם הקפיצו את השגרירות כדי לוודא שלא קרה לי כלום. הדאגה הזאת הייתה מובנת לי לגמרי".

"צריך ליהנות מהחיים"

לנועה יש שתי בנות (3 ו-6) "הקטנה עם העיניים שלו", היא אומרת, "ובבת הגדולה אני רואה את ההתנהגות שלו, וזה מקפיץ לי אותו ברגעים מסויימים". הילדות אמנם לא הכירו את אמיר אך מכירות אותו מהסיפורים. "הוא היה יכול להיות דוד מדהים לבנות שלי ואם היו לו ילדים ברור לי שהיה קשר טוב. היום אנחנו בקשר עם החברים שלו והמשפחות שלהם ואני תמיד אומרת לבנות שלי שהם כמו משפחה ומסבירה להן שהם יהיו תמיד בשבילנו לכל דבר".

עם סבא יוסף בנדזל ז"ל - דמות משמעותית בחייו של אמיר

- עד כמה המוות של אמיר מלווה אותך ביום יום?

"מה שמניע אותי הוא שחיים רק פעם אחת וצריך למצות את החיים, לבלות, ליהנות ולחיות. אני מסתכלת על הבנות שלי וחושבת עלי ועל אמיר. אומרת להן שקשר בין אחים הוא הכי חשוב שיש. חבל לי שהוא פספס כל כך הרבה. הקושי הוא בעיקר בחגים. כל שנה ביום ההולדת שלו (1 באפריל) אנחנו עושים טיול לזכרו ומפסח יש תחושה מאוד קשה עד יום הזיכרון.

"בכל שנה ביום הזיכרון משפחה וחברים מגיעים להורים שלי ויש לי כבר 'טקס' לקראת האירוע - אני הולכת להסתפר ועושה מניקור, רוצה להרגיש ולהראות טוב עבורו ועבור עצמי".

נועה יואלי מנדלר: "הערצתי אותו"

"יום הזיכרון הוא יום משמעותי עבורי. הכאב נמצא ברמה יותר גבוהה מיום רגיל, כולם מדברים עליו וזה עושה משהו. לפני 3-4 שנים התחלתי לכתוב פוסט בפייסבוק לפני יום הזיכרון, מין פוסט געגוע ובכל פעם מחדש התגובות מפתיעות אותי. אנשים מכירים צד נוסף שלי וזה משמר את הזיכרון שלו. התגובות של אנשים מאוד מרגשות. אני לא רוצה להעיק על ההורים שלי בתחושות שלי ובגעגוע אבל את הפוסטים האלו אני מראה להם והם מתרגשים מאוד".   

- את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם?

"זה מאוד מוזר אבל אני לא זוכרת את הפגישה האחרונה שלנו ולא את השיחה האחרונה. מאוד קשה לי עם זה. הערצתי אותו. הוא היה אח שובב, מצחיק ברמות, הליצן של המשפחה, ילד רגיש שהתעניין בכל דבר, אלה הזכרונות שיש לי ממנו, והגעגוע כבר 19 שנה".