יום הזיכרון לנופלים ולחיים
כשאתם עומדים בצפירה, חישבו גם על החיים. יום הזיכרון שאנחנו מציעים לכם הוא גם עבורם, עבורכם, עבור כולנו
בשעה 11:00 תנסר הצפירה את החלל, תאחד את כולנו בעמידה של דומיה לזכר הנופלים בקרב. פנים רבות יש לו לזיכרון - בטקסים השונים ברחבי הארץ ישירו שירי לוחמים, בתי הקברות הצבאיים יתמלאו במכרים ובמוקירים, בטלוויזיה יציינו את שמות הנופלים ויקרינו סרטים העוסקים בגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו. וכמו הזיכרון האנושי, שהוא דינאמי ומשתנה לאורך חייו של אדם, כך גם הזיכרון הממלכתי. במרוצת השנים השתנתה ההגדרה הממלכתית של יום הזיכרון, והתרחבה בכדי לכלול בתוכה מעגלים נוספים של שכול - בשנת 1980 צוינו לראשונה ביום זה גם חללי המחתרות, השב"כ והמוסד, ומראשית שנות האלפיים נוספו ליום זה גם טקסים ממלכתיים לזכר נפגעי פעולות האיבה.
מזה כשנתיים שאנחנו, חברי פרויקט רסיסים, פועלים בכדי להרחיב הרחבה מכלילה נוספת את תפיסת יום הזיכרון. ביום זה נזכיר לא רק את המתים בקרב, אלא גם את החיים שהותירו לנו אחריהם. אנחנו מבקשים לעשות זאת מתוך תפיסה כי יום הזיכרון המסורתי, יום החללים, מחטיא נקודה חשובה ומשמעותית. אנחנו טוענים שלא ניתן באמת לנתק בין החללים במערכות ישראל לבין החברה הישראלית כולה, אומה שלמה השולחת את ילדיה לשדה הקרב ומשלמת על כך מחיר כבד בגוף, וגם בנפש. החזון הוא שינוי תפיסת יום הזיכרון, ליום שיכלול בתוכו חיבוק והכרה בחיילים שעברו את חוויית הלחימה הקשה ומעולם לא השתחררו מהמועקה, בבני ובנות הזוג שלהם שנאלצים לשאת יחד איתם לכל החיים את נטל המלחמה, בבני המשפחות שהמתינו להם בבית ושאליהם חזרו שונים לעולם.
החזון שפרשנו כאן מעורר שני סוגים של התנגדויות, שהם למעשה אחד. רבים מדור ההורים והסבים שלנו, לוחמים שעברו מלחמות קשות ואיבדו חברים כה רבים, נוטים לסווג את השיח שלנו כ"בכיינות". לשיטתם, אדם שחזר משדה הקרב חי ושלם בגופו, ראוי לו שלא יתלונן וישמור לעצמו את המועקה והקושי הנפשי. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר בבני ובנות זוג, בחברים ובבני משפחות של לוחמים, בחיילים בתפקידים עורפיים יותר, או בחיילות שחוו לחימה.
להם בכלל אסור לדבר, הם לא היו שם ולכן אין סיבה שיביעו קושי ומצוקה. בהגדרה , אין להם סיפור לספר. ההתנגדות מהסוג השני היא התנגדות כוללת יותר, של מי שטוען שפרויקט רסיסים חותר ומכרסם באיתנות החברה הישראלית ובאמונה בצדקת הדרך. איתנות זו ואמונה זאת עלולות לדעתם להתערער אם נרחיב את השיח, ונדבר ביום הזיכרון גם על המחיר שמשלמים מעגלים רחבים הרבה יותר בחברה שלנו. ושתי ההתנגדויות הללו, הפרסונאלית והחברתית, נובעות שתיהן מאותה נקודה, מהתפיסה הרואה באדם שמספר על חוויה מורכבת וקשה, שאומר "כואב לי", כאדם חלש. ולנו, כחברה ידועת טראומות ומוקפת אויבים, אסור להפגין חולשה ולכן אסור גם לגיבורים המגנים עלינו.
אנחנו סבורים שהגישה המבקשת שלא לדבר ולא להתייחס לקושי היא ההרסנית לחוסן החברה הישראלית. חוויית הלחימה היא עוצמתית ומרה וקשה, והיא גם החוויה המכוננת של הישראליות המודרנית. לצערנו, נדמה שגם בנינו ונכדינו ייאלצו לשאת בעול ולצאת בתורם למלחמה. אפשר לטאטא את השפעת הלחימה הזו עלינו מתחת לשטיח, בוודאי, אפשר לחנך את החברה שלא לשוחח על קשייה לעולם. אלא שלקשיים הללו, למצוקה הנפשית הגלויה או הנסתרת הנובעת מאימה ומשכול, אין בדרך כלל תאריך תפוגה מהיר. בין אם נרצה או לא נרצה לדבר ולהכיר בכך, מסתובבים בינינו מאות אלפי אנשים שחוויות הקרב שלהם או של יקיריהם הותירו בהם צלקות שאינן מתאחות.
ההכרה בקושי שלהם, ההקשבה וההבנה, מטרתן איננה להחליש אלא דווקא לחזק, לאומר להם שהם אינם לבד. הם חלק מאיתנו, ביום הזיכרון ובשאר ימות השנה. לכן, אנחנו מבקשים: כשאתם עומדים בצפירה, חישבו גם על החיים. יום הזיכרון שאנחנו מציעים לכם הוא גם עבורם, עבורכם, עבור כולנו.
שחר בר הוא חבר בועד המנהל של פרויקט רסיסים, עמותה המבקשת להרחיב את השיח על לחימה ושכול בחברה הישראלית
לפנייה לכתב/ת 
