יום העצמאות הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו

הערב נחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הערב אנחנו יכולים לחגוג גם את יום העצמאות הפרטי שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. היום שבו גם אנחנו סוף סוף נצא לחופשי, נשתחרר מכל מה שמפחיד אותנו, מעכב אותנו, בולם, עוצר ומונע מאיתנו לחיות את חיינו במלואם, בדיוק כפי שאנחנו רוצים. כמו שחלמנו כבר מזמן.

אז אם אתם אומרים לעצמכם "נמאס לי לחיות ככה", "נמאס לי לבזבז את החיים שלי", "נמאס לי לעשות את מה שהם רוצים ולא את מה שאני רוצה", "נמאס לי להיות רחוקה מעצמי", "נמאס לי לבכות על עצמי", "נמאס לי לפגוע בעצמי", "נמאס לי להרגיש רע עם עצמי", אתם בדרך הנכונה. ליתר דיוק, אתם בתחילתה של הדרך הנכונה. כי בחרתם לזוז קדימה ולא להישאר במקום שכל כך מוכר לכם וכך כך מעיק עליכם.

איך יוצאים לדרך עצמאית?

אז איך עושים את זה? קודם כל, עורכים רשימה של כל הדברים שמהם אתם רוצים להשתחרר ושל כל האנשים שאתם רוצים לשחרר מחייכם. בלי לצנזר. בלי להדחיק. בלי להכחיש.

בלי להתייפייף. פשוט תוציאו הכל החוצה. תעבירו את כל מה שנמאס לכם, את כל מי שמגביל אתכם, אל הנייר. זה ינקה את כל מה שיש בפנים. המחשבה שלכם תהיה צלולה יותר. הדם יזרום בחופשיות בעורקים. ואז תוכלו גם לפעול, במהירות ובתכליתיות.

אז תכתבו. תכתבו הכל. ואז תקראו, תדפיסו, תדביקו על הקיר ותשננו לעצמכם, כל יום:

"אני רוצה להשתחרר. להשתחרר מהריצוי. להשתחרר ממה יגידו. להשתחרר ממה יחשבו עלי. להשתחרר מאיך הם רואים אותי. להשתחרר מלא נעים לי מהם".

אז הנה, מתחילים.

כל אחד והרשימה שלו

הנה כמה דוגמאות:

אני רוצה להשתחרר מהחיים הקטנים האלה, מההרגשה שאני קטנה, מהאמונה שאני לא יכולה, מהתפיסה שזה בלתי אפשרי, מהפחד להיות אותנטית, מלוותר לעצמי, מלבטל את עצמי, ממחשבות רעות, מפנטזיות לא ממומשות, מהפרפקציוניזם, מלהיות מושלמת, מהפחד לא להצליח, מהנטייה לא להעז, מלא לקפוץ למים, מההימנעות, מהעייפות וגם מהכישלונות, מהפחדים הכלכליים, מהאוברדרפט ומלדאוג מה יהיה.

אני רוצה להשתחרר מהביקורת שלי על עצמי. ומהביקורת שאני מטיח באחרים. מהאכזבה. מהייאוש. מהסבל. מחוסר האונים. מלדבר אל הקיר. מאנשים שלא מקשיבים לי, שלא רואים אותי, שלא סופרים אותי. מחברים שלא היו שם בשבילי. מכל מי שלא מכבד אותי. מכל מי שלא מחזיר צלצול או לא עונה להודעות. ממורים שלא מעריכים אותי. מהפרצופים של השכנים. מההורים של הילדים האחרים. מלהיות נחמד אל כולם.

אני רוצה להשתחרר מאמא שלי שמתלוננת, מאבא שאף פעם לא מרוצה ממני, מהגיסה שמקנאה בי ויורדת עלי, וגם מארוחות ליל השבת אצלם, מלהרים אליהם טלפון בקביעות, מלהסתיר את מה שאני באמת חושב עליהם.

אני רוצה להשתחרר מהעבדות שלי. מלעשות הכל בבית הזה. מלהיות השפחה שלהם. מזה שלא מעריכים את מה שאני עושה. מהאשמה שאני אמא לא טובה. מבעלי שלא יודע לפרגן לי. מאשתי שרק מבקרת אותי. מהתלונות של הילדים.

אני רוצה להשתחרר מההתעללות בגוף שלי ובנשמה שלי. מההתמכרות למתוקים, לוואטסאפ, לפייסבוק, לפידבקים. מהדיאטות הבלתי נגמרות. מהאוכל שאני לא סובלת. מלא לקבל את עצמי כמו שאני. מלהגיד על עצמי שאני שמנה.

אני רוצה להשתחרר מהבוס שמתעמר בי. מהחברים לעבודה שעולים לי על העצבים. מחברות שרק מבקרות אותי. מהשכונה שמדכאת אותי. מהדירה שאני לא אוהבת. מבעל הבית הקמצן. מאי הנוחות הזאת שמלווה אותי שנים. וגם מהכמיהה לאקס.

אבל הכי הכי אני רוצה להשתחרר מלשקר לעצמי, מהחיפוש העצמי, מהנדנוד לעצמי, מכאב הראש, מהכיווץ בבטן, מלהתבכיין, מלקטר, מלשתוק.

זהו. סיימנו. ואם מצאתם עוד דברים, אז תוסיפו. עד שתשחררו את הכל. ואת עצמכם. לגמרי.

יום עצמאות שמח!

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת