ממנחם בגין להדלקת המשואות 2016
בעידן הנוכחי כשהמלחמות מכות בעורף, ולצדן - אתגרים חברתיים רבים תובעים יוזמה, מנהיגות וגבורה אזרחית - ראוי כי המדינה תתחיל ביצירת מורשת 'קרב' של גבורה אזרחית שגם היא - לתפארת מדינת ישראל
בשנת 2017 יצוינו ארבעים שנים למהפך הפוליטי (1977), אך נראה כי כבר טקס הדלקת המשואות הנוכחי הנו סמן מובהק לאותו אירוע, מאין הגשמת תפיסתו של מנחם בגין ביחס לשיח השכול והגבורה הישראלי. שלטון מפא"י, באופן שהלם את רוח התקופה, ביצע בימי שלטונו שני סינונים לשיח השכול וההנצחה, מה שמנע ממי שלא השתייכו לשתי קטגוריות של חללים לזכות בהכרה הלאומית על היותם גיבורים.
עוד בערוץ הדעות:
האמנם לא החמיצו כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות
נלחמתי עבור ישראל, תילחמו עבור נכדיי
על הממשלה להיאבק בסרטן האלימות בחברה הערבית
הסינון הראשון הרחיק משיח הגבורה את מי שלא פעלו במדים. היה זה חלק מההחלטה כי המדינה תציין ותבליט רק את גבורתם של "היהודים החדשים", אלו שנפלו במאבק על תקומתה של המדינה תוך שמירה על כבודם וכבודה. בן גוריון כינה את מותם של החיילים "מיתה יפה" השמורה ל"יפי הבלורית והתואר", מיתה המנוגדת לזו שאפיינה את יהודי הגלות בפרעות או בשואה. מה שהפך לדמויות הרואיות הראויות לחיקוי את חללי ולוחמי צה"ל וזיכה אותם בהון תרבותי ייחודי. גבורה על רקע אחר, כמעט ולא חדרה לתודעה הישראלית, בוודאי שלא בהיקף ובעוצמה של הנצחת הלוחמים והחללים והוקרת בני משפחותיהם.
אך לא היה זה הסינון היחיד שבוצע בזיכרון הקולקטיבי של הגבורה הישראלית. גם מתוך הקבוצות הלוחמות, סולקה ההכרה וההוקרה ממי שפעלו ונפלו שלא בברכת מפלגות הפועלים. בעוד שלוחמי וחללי ההגנה והפלמ"ח חוילו רטרואקטיבית והפכו חלק מהאתוס הישראלי, הרי שלוחמים וחללים מן האצ"ל והלח"י, חלקם אף השתתפו בפעולות משותפות עם אנשי הגנה ופלמ"ח בתקופת המרי, לא חדרו לפנתיאון הלאומי. לא רק שמשפחות הנופלים מאותן מחתרות לא הוכרו כמשפחות שכולות, גם מן ההנצחה הלאומית (ספרי היזכור, בתי יד לבנים, אנדרטאות בנוף ובמרחב) נעדרו החללים, כמו גם ממורשת הקרב הרשמית.
שני סינונים אלה: הרחקת גבורה אזרחית כמו גם הרחקת גבורה שאינה 'תקינה פוליטית' - קשורים האחד בשני. שהרי הבלעדיות שניתנה ל- 'גבורה במדים' הייתה למעשה גם בלעדיות, לפחות באותה העת, למפלגות הפועלים. באותן השנים - הקצונה הבכירה והבינונית, המפקדים על היחידות המיוחדות, הטייסים - ומן הסתם גם חלק לא מבוטל מן החללים, היו בניה של העלית המגויסת מן הקיבוצים. ההכרה בגבורתם הייתה בהגדרה גם הוקרת כור מחצבתם, ולגיטימציה פוליטית למפא"י ומפ"ם. אלו ורק אלו נתפסו כמפלגות האמונות על "מגש הכסף". הליכוד, לכשיגיע לשלטון, יאלץ 'להתקשט' בשלל קצינים בכירים שיספקו לו את המשאב החסר כדי לספק לו לגיטימציה להנהגה (ויצמן, שרון) ואף הוסיף לעצמו לאחר שנבחר את משה דיין, כדי להעצים לגיטימציה זו, אף שמדובר כבר היה בסמל 'פגום' שעל גבורתו העיבה מלחמת יום הכיפורים.
התיקונים
שלל בקשותיו והצעותיו של מנחם בגין בשנותיו הרבות באופוזיציה ביחס לשיח השכול והגבורה הישראלית התמקדו בניסיון לבטל את שני הסינונים. תיקון ראשון בוצע עוד על ידו, עת שיום הזיכרון לחללי צה"ל הפך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כזה המכיל גם את לוחמי ומשפחות חללי האצ"ל והלח"י. אלו הפכו בניצוחו של בגין לחלק ממשפחת השכול הישראלית, כמובן - תוך 'חיבוק' והוקרה בלתי מתפשרת לכלל הלוחמים והחללים על תקומת הרעיון הציוני.
את התיקון השני, הניסיון להרחיב את מושג הגבורה גם למתחמים אזרחיים ולא רק צבאיים - לא הספיק בגין לבצע. בשנת 1965 הוא העלה בכנסת את הצעת החוק: "חוק הגמול למקריב חייו להצלת רעהו". הייתה זו בקשה כי גם גבורה אזרחית תזכה להוקרה והכרה בתרבות הישראלית. בגין ביקש כי יוענק ציון לגבורה אזרחית, כזו שלא מתקיימת בקרב. את ההצעה הגיש לאחר שהאזרח יוסף אפריגן והחייל אדמונד דיין טבעו למוות שעה שניסו להציל את אסתר וויצמן, ילדה בת תשע, שנסחפה במי נחל לכיש בינואר אותה השנה.
היא נפלה אל הנחל הסוער בעת ששיחקה על הגדה. השניים קפצו אחריה בזה אחר זה, אך לבסוף שלושתם טבעו למוות. לאחר מותם הוחלט כי לא תועלה גבורתם על נס באופן ממלכתי. אף הובהר כי למשפחת אדמונד, שהיה חייל, לא ניתן היה להעניק תגמולים ואף לא לקיים לוויה צבאית משום שהחוק הצבאי באותה עת לא הכיר בחלל אלמלא מצא את מותו במסגרת שירותו הצבאי. המירמור הרב ותחושת התסכול של המשפחות (כולן עולות מצפון אפריקה ומתגוררות בקריית גת) גבר בשל מצבן הכלכלי הרעוע. בגין טען כי יש להעמיד את גבורתם של השניים "לנגד עיני הדור, להנחיל את גבורתם ואת מסירות נפשם" משום שלטעמו "גם בגבורה זו - מתחדש ויחיה ישראל". הצעת החוק ביקשה לתקן את המצב ולהכיר במי שגילה גבורה אזרחית ובמידה והיה חייל - תיחשב משפחתו כמשפחת חלל לכל דבר.
לאחר המהפך הפוליטי, החליטה ממשלת מנחם בגין הראשונה כי טקס הדלקת המשואות יערך בסימן הצדעה לכלל המחתרות. ילדי ונכדי מפקדי ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י הדליקו את הלפידים. היה זה סוף לסינון הפוליטי של ההכרה בגבורה ישראלית. פתח לשינוי תרבותי שעתיד להוות סוף לסינון השני (הכרה רק בגבורה צבאית) יתקיים בערב יום העצמאות הנוכחי. ההחלטה להקדיש את האירוע למי שגילו גבורה אזרחית הנה סוג של יישום להצעת החוק של בגין. מדליק המשואה הרצל ביטון, נהג אוטובוס שנאבק במחבל תוך סיכון חייו, לטובת הצלת נוסעיו - לא היה זוכה להכרה שכזו לפני שנים משום שזו לא בוצעה במדים. אינני יודע אם הוא מודע לסיפורם של יוסף ואדמונד מקריית גת, אך ללא ספק ראוי שגם שמם יצוין, ובכך תושלם משנתו של בגין ביחס לשיח הגבורה והזיכרון.
בעידן הנוכחי כשהמלחמות מכות בעורף, ולצדן - אתגרים חברתיים רבים תובעים יוזמה, מנהיגות וגבורה אזרחית - ראוי כי המדינה תתחיל ביצירת מורשת 'קרב' של גבורה אזרחית שגם היא - לתפארת מדינת ישראל.
פרופ' אודי לבל, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת אריאל. הטור מבוסס על מחקר שעורך הכותב על הפוליטיקה של הגבורה הישראלית
לפנייה לכתב/ת 
