יכולתי להיות שם, בצד האפל של החיזור
מחסור במגע ואינטימיות הוא כאב פיזי. הקיפאון הבודד הוא שקט הקורע את האדם העדין מבפנים, הוא רעל מזוקק שמצטבר במשך שנים, פצצה מתקתקת של הרס עצמי. אותם מדריכים לקחו את הכאב והפכו אותו לכוח חולני של שנאה, ועשו זאת בקלות/ רוסי מחפש אהבה ישראלית, הפרק השלישי
מקס פריידין בערוץ יחסים:
חששתי שלהיות רוסי זה לא מספיק סקסי
העצה "תהיה עצמך" היא בולשיט, היא קללה של אנשים שנולדו יפים ונכונים, היא משולה לאדם שבע שאומר לחסר בית כחוש, "פשוט תאכל הרבה!". אבל האמת היא שזה אף פעם לא היה "תהיה עצמך", אלא "תהפוך למי שאתה רוצה להיות". ויש אנשים שלא יכולים לעשות זאת לבדם. חלקם הולכים לטיפול של שנים, אחרים מתבודדים ומצדיקים את בדידותם בתירוצים. אך יש כאלה שמאסו לשמוע ש"הכול עוד יקרה". הם מרגישים שהאהבה עליה חלמו כל חייהם חומקת מבין אצבעותיהם, ובאותו רגע, כאב הבדידות מגיע למסה קריטית והם מוכנים לעשות שינוי דרמטי.
כך, בעקבות כתבה שכתבתי במדור זה ממש לפני כעשר שנים, הוזמנתי למקום שלימד גברים איך לשפר את הביטחון העצמי, ושלח אותם להתחיל עם נשים (למען הסר ספק, המקום בו עברתי הדרכה אינו קיים עוד).
ההבדל בין מאמן אישי לפסיכולוג
ההבדל בין פסיכולוג למאמן אישי הוא אחריות מקצועית. הפסיכולוג מפרק את נימי נפשך בזהירות, באופן מובנה ובמשך זמן רב. מאמן אישי תופס אותך בצוואר וזורק אותך למעמקים, פשוט כי מותר לו. המדריכים שלי פירקו את המגננות שלי. הם חשפו את חוסר הביטחון כמו שחושפים פצע, הם הלמו בי במילים קשות ופקחו את עיניי. הם נברו בתחושת הנחיתות - שאת מקורה הם לא טרחו להבין או לחקור, כי הסיבות לא עניינו אותם. הם הוציאו אותי למסיבות ודרשו שארקוד ואצרח כשאני פיכח.
הם דרשו שאתחיל שיחות עם האנשים מסביבי, שאחייך ואצחק מכל הלב, שאתעניין באדם העומד מולי במקום להתמקד בהשתקפות השלילית המדומיינת שלי בעיניו. הם דרשו שנפסיק "להיות עצמנו" ונהפוך לגברים שחלמנו להיות, שניפתח אל העולם במקום להיסגר בתוך עצמנו, שנחריב את אזור הנוחות האינטרוברטי, שנזייף את האומץ עד שיגיע.
לא פלא, אם כן, שרוב התלמידים היו עולים ותיקים כמוני. אנשים טובים שלבשו את עורם כחליפת טלאים, עיניהם בורקות בחולניות כשהם רואים נערה עם חיוך יפה, קולם רועד כשדיברו על החיים שחלפו על פניהם, כמו רכבת שלא עצרה בתחנה שלהם. הם לטשו עיניים מתחננות בנשים סביבם, מסריחים מרעבתנות מיואשת לחיים שרצו לחיות. אנשים יפים, עדינים, מלאי תשוקה, בודדים, תרים אחר קרבה, מגע, אהבה, חוששים מסקס עקב חוסר ניסיון.
היינו סביבכם ועודנו כאן, אתם רק לא שמים לב כי אנחנו מחייכים, אנחנו עובדים ולומדים ומתאמנים בחדר כושר. אנחנו יודעים שאנחנו רק צריכים "להיות עצמנו", אך "עצמנו" זה לא מי שאנו רוצים להיות. כל חיינו ניהלנו שיחות נפש עם בני זוג מדומיינים רק כי רצינו להיפתח, לאהוב, להפסיק להתבשל בבדידותנו. על כן זרקנו את עצמנו לתוך המוזיקה, רקדנו, צרחנו ודרשנו את החיים שלראשונה בחיים הבנו שמגיעים לנו.
בסוף הלילה, על הטיילת בתל אביב, היינו מדברים. כולנו גדלנו בעודנו מלקטים פירורי תשומת לב, מתדפקים על דלתות חברתיות סגורות וחולמים שיום אחד, כאשר נשיל מעצמנו את המבטא, את תחושת הזרות, את הורינו, שפתנו ואת עברנו, העתיד הזה יתממש סוף-סוף. באותו הזמן הורינו עצמם, שתלו את אושרם בהצלחתנו, התהלכו משוכנעים שבנם הצעיר, היפה, המחונך, ה"אושר שלי - מויה ראדוסט" - מצליח כל כך יפה, ושיש לו חברים והוא מאושר כי הוא משכיל ומחייך המון.
לא יכולנו לחשוף את האמת ולשבור את ליבם, וגם לא רצינו - כי התביישנו לדבר איתם ברוסית. הפסקנו לזעום, שכן הבנו שאף אחד לא אשם. נשים נמשכות לביטחון עצמי ומריחות נואשות מקילומטרים. הקונוטציות הרוסיות הן מנת חלקינו, אך לרוסית יש גם יתרונות, ובאותם לילות בהם השלנו את עורנו ודיברנו על כל זה לראשונה, מצאתי שותפות גורל נדירה. ולמרות שזה היה לפני כמעט עשור, חלקם עד היום הם חברי נפש שלי.
הדרך לגיהינום
אבל לא כולם היו שותפים לדעתם של מדריכיי. מדריכים במקומות אחרים ראו אנשים עם זעם שדרש פורקן. הם לא טרחו על עבודה מעמיקה עם תלמידיהם, ובמקום זאת הבטיחו זיונים וכיבושים. מדריכיי ניסו לגרום לנו להתעניין בנשים, אך מתחריהם הוציאו את ה"אחר" מן המשוואה, ויצרו שוביניזם חייתי, שכלל מנטרות כמו "זיון הוא המטרה". סקס הפך ל"סגירה", והאהבה עצמה הפכה ל"פיק-אפ" וסבבה סביב חדירה. הם הפכו אנשים עדינים למכונות משפטי פתיחה מאוסים, הם דרסו את הבושה ורמסו את גבולות הטעם הטוב.
אדם אכזר הוא אכזר מטבעו, אך אין אכזר מאדם עם נפש עדינה שהושחתה בשקרים. הבנתי זאת בדיעבד. העבודה שעשינו עם מדריכינו לא נתנה פתרון למשבר הזהות שחשנו כל חיינו, אלא לימדה אותנו להפסיק להיות קורבנות הנסיבות, ולהתחיל לפעול. המתחרים הציעו פתרון מלאכותי שמלכתחילה הציב אותם מעל כל אותם האנשים שדחו אותם ביום-יום. האינטימיות הבלתי מושגת הפכה למטח קללות ועלבונות, הסקס הנשגב הפך לביטוי אלים לכאב הדחייה.
הכאב שנאגר במשך השנים קיבל פורקן סוף-סוף, נפשי וגופני, וכל דחייה רק העמיקה את הקרע בין נפשם העדינה לבין עצם אנושיותו של אדם שמעולם לא הייתה לו האפשרות לגלות בהדרגה את יופיים של החיים הצעירים. מחסור במגע ואינטימיות הוא כאב פיזי. הקיפאון הבודד הוא שקט הקורע את האדם העדין מבפנים, הוא רעל מזוקק שמצטבר במשך שנים, פצצה מתקתקת של הרס עצמי.
אותם מדריכים לקחו את הכאב והפכו אותו לכוח חולני של שנאה חרמנית, ועשו זאת בקלות. צחוק הגורל הוא שאותם מדריכים באמת חשבו שהם עושים עבודה טובה. הם שיקפו את תלמידיהם דרך פריזמת השנאה והזעם שלהם, מעצבים אותם בדמותם. הם קילפו את חומת הביישנות וחשפו את הבשר הרך של הילד המוכה שלא יבחל בדבר בכדי לתת דרור לזעם המצוי בתוכו. איך אומרים? "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".
שעיר לעזאזל
ראיתי גדודים של רוסים מתוסכלים משתלטים על מועדונים וברים, תוקפים ללא רחם. שותים, נכנסים לתגרות. אבל החמור מכך, הוא שלא פעם קינאנו בהם. במקום בו היה מרד נעורים ילדותי והרסני, ראינו חופש וכוחניות משכרת. גם בנו היה כעס, ולעיתים היה קל יותר לתת פורקן לטירוף זועם מאשר לעסוק בעבודת נפש עמוקה. תחושת הנחיתות שהרגשנו כל חיינו דרשה מוצא. זעם ותסכול של שנים דרשו שעיר לעזאזל, מישהו להאשים במה שראינו כחיים שהם לא פחות מכישלון.
למרות שידענו שאף אחד לא אשם, הצורך להטיח את זעמנו במטרה של בשר ודם היה חזק. אותם גדודים של רוסים התבוננו בפניהן היפות של עוד "יעל" או "אורטל" וראו את כל הנשים שדחו אותם לאורך השנים. בתודעת הנחיתות שלהם, הם היו מוקפים במבטים משפילים והחזירו לנשים באגרסיביות נקמנית. הסטריאוטיפים חגגו, הקבוצות התפצלו. זאת הייתה הלידה המחודשת של הרוסי האלים, המאצ'ו החייתי, הזועם והשיכור.
בסופו של דבר, הקואצ'ינג להצלחה עם נשים קיבל שם רע כל כך, עד שלא ראיתי כל טעם להישאר שם. פיתוי הנקמה היה מתוק, ואולי, אילו הייתי מגיע למקום הלא נכון, גם אני הייתי נשבה בקסמיו, אבל למזלי הכרתי את האנשים הנכונים, ובסוף קרה משהו ששינה לחלוטין את הפרספקטיבה שלי על חיי.
המשך יבוא.
אהבתם את הטור? נותרו שעות אחרונות לתרום לספרו של מקס פריידין על העלייה הרוסית של שנות ה-90. אם אתם רוצים לעזור לו להגשים חלומו ולהפוך את הטורים לספר, כנסו לכאן.
מקס פריידין, בן 32 מרמת גן, סופר ותסריטאי, עובד כדייל אוויר באל-על. ספרו הראשון על העלייה הרוסית של שנות ה-90, עומד היום לגיוס המונים באתר הדסטארט.
לפנייה לכתב/ת 
