80 שנה ל"סמארטפון" של ימי המנדט
אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות הטכנולוגיה בישראל מציין בימים אלו 80 שנה - חנוכת מרכזת הטלפון האוטומטית הראשונה ב-1936, שנחוגה בטקס במלון המלך דוד בירושלים, ופתחה עידן מהפכני של חיוג ישיר ללא תיווך מרכזייה ידנית. האירוע המכונן התאפשר הודות לנציב בריטי שמדיניותו סייעה לעלייה ההמונית והרגיזה את הפלסטינים. מיוחד
בימים אלה ימלאו 80 שנה לאחד האירועים הטכנולוגיים המכוננים בתולדות הארץ, ולא רק לרדיו הישראלי הראשון. בירושלים נחנכה מרכזת הטלפון האוטומטית הראשונה שפתחה ב-1936 עידן מהפכני של קשר בחיוג ישיר מקומי בין מנויי הטלפון בעיר. עד אז הם היו תלויים בחסדן ובמצב רוחן של המרכזניות שחיברו ידנית אחד לאחד תקע בשקע של מספרי מזמין השיחה והמקבל. הקשר הידני המסורתי הצטמצם לביצוע שיחות בין עירוניות ובינלאומיות בלבד, ונמשך שנים לאחר קום המדינה.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות:
לא רק טאבה: מצרים רוצה את מלון המלך דוד
העוקץ ההסתדרותי שמוטט את קרנות הפנסיה
המניות האבודות של אוצר התיישבות היהודים
האירוע, לפי מסמך של מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, נחוג במלון המלך דוד החדש יחסית, בראשות הנציב העליון הבריטי סיר ארתור ווקופ, כראוי למעלתו ומעמדו הממלכתיים. רוב האורחים היו כמעט כל מנויי הטלפון בירושלים ובית לחם המחוברים למרכזת הירושלמית. הם מנו מאות ספורות, רובם אישי צמרת בריטים, יהודים וערבים והסוחרים הגדולים, אשר יכלו לממן את דמי התקנת הקו והשיחות. מחירם היה שווה ערך לחודשים של שכר העבודה הממוצע באותם ימים.
הבריטים הביאו את הקשר הטלפוני לאחר כיבוש הארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה. עד אז התקשורת המהירה, המוסדית, הפרטית והעסקית, התבססה על ה"טלגרמות" שחלפו ברשת הטלגרפית של הממשל העותומאני. שנתיים לאחר הכיבוש הבריטי, ב-1920, אוחדו שירותי הדואר, הטלגרף והטלפון תחת "מיניסטריון" אחד הכפוף לנציב העליון. עד היום, השידורים בישראל עדיין מתנהלים מתוקף "פקודת הטלגרף האלחוטי", שנותרה מתשתית החוק המנדטורי.
הכל בזכות הנציב הפרו-יהודי
מה הניע את השליט הבריטי במושבה הנידחת של פלשתינה (א"י) לאמץ את הפטנט המהפכני, אחרי שנפוץ כבר עשרות שנים בשוקי הטלפון של ארה"ב ואירופה? בהיסטוריה הקצרה של המנדט הבריטי, סיר ארתור ווקופ נחשב עד היום לנציב האהוד ביותר ביישוב היהודי ובתנועה הציונית, הודות לממדי העלייה בתקופתו.
האהדה נבעה מהכמות האדירה של ה"סרטיפיקטים" (אשרות כניסה ותושב) שהנפיק על סמך פרשנות נדיבה שנתן למדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה "בהתאם למקסימום יכולת הקליטה של הארץ".
בלשון הדיפלומטית גבול ה"מקסימום" היה נתון לשיקול דעתו של מבצע המדיניות, והנציב פעל בהכרה שהשמיים הם הגבול, ובעסקי העלייה כל המרבה לתרום להתפתחות הכלכלית שתגדיל את יכולת הקליטה, הרי זה משובח. העלייה החמישית שגדלה בגלל האנטישמיות הגוברת באירופה אכן הכפילה לא רק את האוכלוסייה היהודית, אלא גם את היכולת של התעשייה המקומית להדביק את קצב הקידום האירופי, בעיקר הודות לתרומה האישית והכלכלית של העולים ה"ייקים" מגרמניה והכסף הגדול שהביאו אתם.
יצוא הכסף נעשה בעידוד הממשל הנאצי החדש. בשנת שלטונו הראשונה הוא חתר רק לעשות את גרמניה "נקייה מיהודים", אפילו במחיר כלכלי. "הפתרון הסופי" היה רחוק מהמחשבה הנאצית. הממשל עודד את הגירת היהודים בהיתר שנתן לבעלי הנכסים, שלא היו מעטים, למכור את רכושם לפני שיוחרם ולהוציא את הונם מגרמניה. זאת בתנאי שישקיעו את הכסף שקיבלו במכירה המאולצת (בהפסד) של הנכסים, בייצוא מוצרים גרמניים, שיוחזר להם ברווח לאחר מכירתם בארץ.
רעיון העסקה עלה במגעים הראשונים של הסוכנות היהודית עם הממשל הנאצי בשנה הראשונה לעליית היטלר במאמציה להציל את יהודי גרמניה ורכושם. הנאצים קנו אותו, ובאוגוסט 1933 נחתם בין ברלין לירושלים הסכם ה"העברה" ("הטרנספר" במקור), על רקע התקופה שבה בארץ היה עדיין ביקוש רב למוצרים גרמניים. ההסכם נעשה ככל הנראה ללא התנגדות בריטית, לא מעט בהשפעת הנציב ווקופ, ולמרות הביקורת שהוטחה נגדו מחוגי הימין הרביזיוניסטי ביישוב היהודי.
לביצוע ההסכם הקימה המחלקה המדינית של הסוכנות את "חברת ההעברה". ערב החתימה עליו נרצח בתל-אביב ראש המחלקה חיים ארלוזורוב, שהיה אחד מאדריכליו, שעתיים לאחר פגישתו עם הנציב בעניין זה. זהות הרוצחים לא נודעה בוודאות עד היום. אבל הסערה שחולל הרצח עמעמה בהיסטוריה של הישוב היהודי את רושם התועלת הכבירה שצמחה לכלכלתו בהקמת התעשיות החדשות מכספי ה"העברה", בקפיצת המדרגה ששדרגה את רמת התוצר המקומי ואת יכולתו לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.
המדיניות שהרגיזה את הפלסטינים
יוזמות כלכליות אחרות של הנציב היו העבודות הציבוריות שסייעו לקליטת ה"ייקים", בעיקר של האקדמאים. רבים מהם נושלו בגרמניה ממקורות פרנסתם בגלל יהדותם, ולא מצאו בארץ חלופה למקצועם. הם נאלצו לעשות הסבה, כמו למשל עורכי הדין שעברו לגידול תרנגולות לביצים ובשר - בלולים שהקימו במושב רמות השבים, ליד כפר סבא. הנציב תמך גם ב"יריד המזרח" שפתח לשוקי העולם את תוצרת הארץ, ובהקמת הנמל בתל-אביב שעקף את התלות בנמל יפו.
הנמל הערבי נחסם לתנועת סחורות היצוא והיבוא של יהודי הארץ בחרם שפתח ב-1936 את "המרד הערבי", במחאה נגד אחריות המנדט הבריטי לעלייה ההמונית. המרד נמשך בהפסקות כ-3 שנים והתבטא בעיקר באינתיפאדה הממושכת ביותר שידע הישוב היהודי לפני מלחמת העולם השנייה, שהיתה הכי רצחנית ועתירת הצתות של שדות חקלאיים.
עד אז עברו על היישוב 3 גלי מאורעות דמים קצרים יחסית לאורך 15 שנה. כולם נועדו לשתק את החיים אבל התוצאה היה הפוכה. תקופה זו הולידה גם את תשתית צבא המדינה בדרך.
מדיניות הנציב ווקופ קוממה את המנהיגות הפלסטינית בניטרליות שנקטה לכאורה, לעומת האהדה הגלויה שרחשו להם קודמיו, במאורעות הדמים של 1920, 1921 ובעיקר ב-1929. הנציב היה נחוש ליישם את החלטתו המתוחכמת ש"העסקים כרגיל", כלומר לפיתוח המזורז של התשתית הכלכלית של הארץ. הוא התכוון בכך להצדיק לפחות את תרומת העלייה ההמונית למדיניות הממונים עליו, שהנחו אותו למקסם את "יכולת הקליטה של הארץ". אבל בעיניים פלסטיניות מאמציו נטו לטובת האינטרסים של היישוב היהודי.
כל מכשירי הטלפון בירושלים ובבית לחם שודרגו
רק על הרקע הזה ניתן לאמוד את כובד משקלה הסגולי של מחוות ההקמה של מרכזת הטלפון האוטומטית הראשונה בירושלים, וחנוכתה הפומבית ההפגנתית שנערכה ברוב עם ב-1936. אירועים אלה הדגישו גם את ערכה המדיני, שמעבר לחשיבות החיונית לפיתוח התעשייה המקומית. שדרוג הרמה והאיכות של שירותי התקשורת, והתאמתם המהירה לקצב ההתפתחות הטכנולוגית של האוטומטיזציה בתעשיות של אירופה וארה"ב, התבקשה בתהליך השיקום מנזקי האינפלציות במשברים הבינלאומיים של 1923 ו-1929.
הציוד שהותקן במרכזת החדשה היה מהדגם האלקטרו-מכני שפיתח סטראוג'ר. לא השתנה בו הרכיב האלקטרוני במנגנון מחולל השיחה, אשר נוצר מחיבור הקו של המטלפן לקו של מקבל השיחה. אותו עיקרון שהנחה את חלוץ המצאת הטלפון אלכסנדר גרהם בל. השכלול המכני היה במנגנון הסיבובי הבורר אוטומטית בין יער הקווים ומחבר את השניים הנכונים. זאת, אחרי זיהוי קו המטלפן והקו המבוקש (על פי האותות שחולל סיבוב החוגה במכשיר). הצורך בתיווך נערות הטלפון פחת, אבל סילוקן המוחלט מהמערכת היה עדיין רחוק.
המרכזת החדשה חייבה להחליף את מכשירי הטלפון של מאות המנויים בירושלים ובבית לחם במכשירים עם החוגה מהדגם הסטנדרטי שכבר נפוץ בעולם. בארץ הם החזיקו מעמד קרוב ל-30 שנה. אבל ב-1936 קשה יותר היה להרגיל את המנויים לשפת החיוג הדרושה להפעלתם. הקורס הקצר שערכה להם הנהלת הדואר ב"מדריך הטלפון האוטומתי" (כך במקור), הונצח במערכון המיתולוגי של הגשש החיוור. תוכלו לזהות בו את התדריך של שייקה לגברי אחרי שהלך לו האסימון בניסיונות הנפל להתקשר עם ז'קלין ממספרת סימון.
מדריך הדואר למשתמשים הראשונים בטלפון האוטומטי
מדריך הטלפון הראשון פורסם ב-1921
מניין ימי הטלפון הארצישראלי התחיל כבר ב-1920, בהקמת המרכזות הידניות הראשונות מלבד בירושלים גם בחיפה, צפת ונצרת. ימיו הראשונים החלו עם כ-100 קווים לשירותם של כ-700 אלף תושבים. הביקוש לקווים נוספים עלה מאז בהתאם לגידול בהיצע שהיה בשליטת הממשלה. רוב המנויים בעשורים הראשונים היו בעיקר יבואני מוצרים וסוחרים, חלקם מגלי העליות הראשונים או כאלה שעסקיהם חייבו נסיעות רבות לחו"ל, אשר הביאו בעיקר מאירופה את תרבות הקשר הטלפוני.
ב-1921 פורסם מדריך הטלפון שהתיימר להיות הראשון. המידע הנוגע למנויי הטלפון בכל הארץ, ולא רק הירושלמים, נדחק לקצהו של המדריך, שנקרא "כל ירושלים", והוא מילא בקושי 4 מתוך 120 עמודיו. הוא יצא לאור בהוצאה פרטית של אברהם הרץ אוסקוטסקי, עיתונאי שהגדיר אותו כ"ספר ידיעות ואדריסאות (כתובות)" ומימן אותו במודעות העסקיות שפרסם, רובן ככולן ללא מספרי טלפון. בעשור הראשון של המרכזות הידניות היו בירושלים כ-100 בעלי טלפונים ובתל-אביב כ-30, אחרי כינון מרכזת גם ביפו.
כותרת המדריך הצדיקה את תוכנו. במדור הטלפוני השמות, התפקידים והכתובות, כולל של בתי העסק היו חשובים מה"נימרים" – מספרי הטלפונים – אותם איש לא זכר וגם לא טרח לשנן. המערכת הטלפונית תפקדה כמשפחה מורחבת. השמות הספיקו. הם חזרו על עצמם וכל מרכזנית ידעה לנעוץ את התקע הנכון בשקע הנכון של המנוי המבוקש אפילו בעיניים עצומות. מצב זה נמשך גם ברוב שטח ישראל אחרי הקמת המדינה.
מתוך המדריך "כל ירושלים" (1921) למרכזות הטלפוניות הידניות הראשונות: מחירון ותנאי ההתקנה והשיחות (המחירים מצויינים בלי"מ - לירות מצריות שהיו נהוגות בארץ ישראל עד שהוחלפו ב-1927 בלירות המנדטוריות).
מתוך המדריך "כל ירושלים" (1921) למרכזות הטלפוניות הידניות הראשונות. דוגמא לאחד מ-4 עמודי ספר הטלפונים
במלחמת העולם השנייה, בלחץ הצרכים הצבאיים, התמקד הפיתוח המואץ ב-3 הערים הגדולות. היה כבר ספר טלפונים, אמנם דק יחסית, אבל בשנות ה-40 המספרים כבר גדלו מ-2 ל-4 ספרות. המרכזת הידנית האחרונה ירדה ממפת התקשורת הישראלית רק בסוף שנות ה-60, למרות כל מאמצי האוטומציה של משרד הדואר הממונה על הרשת בעשורים הראשונים.
בעת הקמת המדינה הביקוש לטלפונים בחיוג ישיר לא עלה על ההיצע. הביקוש גבר פי כמה וכמה על ההיצע עם הגידול המואץ באוכלוסייה ובצרכים. במשך עשרות שנים השתרך בארץ כל יום תור של רבבות ממתינים מתוסכלים. לא עזר לממשלה לייקר את דמי ההתקנה מ-6 לירות ב-1948 (כ-20 דולר) עד 850 לירות ישראליות (כ-280 דולר) בעשורים הבאים. לא שינה את מזלה גם שינוי שם הדואר למשרד התקשורת ביוזמת השר שמעון פרס.
ב-1948 היה טלפון ל-7% מתושבי המדינה, מספרם עלה רק ל-17% בשנת 1970, כשמספר התושבים כבר גדל פי 4-5. הזינוק המטאורי החל בשנות ה-80 בהופעת הפלאפון הסלולרי הראשון, המגושם והכבד, כ-50 שנה אחרי תחילת המעבר למרכזת האוטומטית הראשונה.
בראשית המאה ה-21 מספר בעלי המכשירים הקוויים, בעלי חוגה ולחצנים, עלה ל-73% מתושבי המדינה, אבל ב-2015 גם מספרם גדל פי 10. הוספת הסמארטפונים בעשור הקודם, הזניקה את מספר בעלי הטלפונים משני הסוגים, ל-96%, כמעט כל בית בישראל, וכל השאר היסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
