זה לא בושה לבקש עזרה - זו אחריותך
פרשת השבוע, פרשת בהר, עוסקת בחשיבות בקשת עזרה בעת מצוקה. הכתוב מדגיש את אחריות הנזקק בקריאה לסיוע, כמו גם באחריות התומך בחיזוק וההרמה להגעה לעצמאות כלכלית. "אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד"
כיצד ניתן לעזור לחבר, מבלי שנדע שהוא זקוק לעזרה? נאמר רבות על פסוק ל"ה (ויקרא, כ"ה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". רש"י בפרושו נותן ביטוי ליחס בין סיוע ומניעה לבין קריסה, ומציג את משל משא החמור: "אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשא שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו".
כתבות נוספות בערוץ כלכלה
החברה הישראלית ששינתה את עולם הדפוס
אושרו 100 מיליון שקל נוספים לניצולי שואה
"אם לא תוסדר פנסיה לעצמאים נצא לרחובות"
כלומר, ברגע שמצבו הכלכלי נמצא במצב קריסה, אפילו חמישה אנשים יתקשו לסייע. בעוד שאם המצב הכלכלי בהדרדרות, עדיין אפשר לסייע ולעזור. ניתן לסמן את הקו המפריד בין מעמד העשיר למעמד העני באופן גלוי וברור.
התורה יודעת להתייחס ולזהות את העשיר באופן מסוים ("העשיר לא ירבה") ואת העני ("והדל לא יחסר"). כאשר נפגוש עני, דל - נדע בוודאות את מצבו ואיך לסייע לו. אולם נראה שכאן המצב מורכב יותר. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו". הרי שלא מדובר על עוני, אלא על תחילת הדרך לנפילה - שלב ההדרדרות,
כ-50% מתושבי מדינת ישראל נמצאים באוברדרפט (חיסרה) קבוע. כ-70% נמצאים באופן חלקי במינוס, כלומר, רוב תושבי המדינה נמצאים במצב חסר, אבל אף אחד לא יגדיר אותם בסטטוס "עני". אם כן, איך אוכל לעזור לו? איך אוכל "להחזיק בו" אם אני לא יודע שהוא במצב שכזה?
צפו: הפערים החברתיים בישראל מתרחבים והולכים
בתשובה לשאלה נמצא מסר חשוב ומהותי. במסכת אבות למדנו: "מרבה עצה, מרבה תבונה". גם במסכת ברכות מופיע: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". שני ביטויים אלה מוסרים מסר חשוב ל"נזקק". רצונך לקבל עזרה? תבקש, תתייעץ. קשה לצאת מהמצב בו אתה נמצא, ולכן נדרש ממך לבקש סיוע מבחוץ. ברגע שתעשה זאת - תרבה תבונה ותוכל לראות שיפור משמעותי במצבך.
הדבר נכון לכל עניין בחיים - בפן האישי, הזוגי וכמובן בהיבט הכלכלי. התורה מלמדת אותנו שיש עניין לסייע ולהחזיק, אבל לא ניתן לעשות זאת אם "אחיך" לא מבקש זאת. האחריות הינה הדדית, היא מהשורש.
הרמב"ם כותב בספרו משנה תורה בהלכות מתנות עניים פרק עשירי הלכה ז': שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא, כה, ל"ה). כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ".
אחריות המסייע היא לחזק את המשא שעל גב החמור. המעלה הגבוהה ביותר בהלכות צדקה היא להרים מישהו על רגליו להגעה לעצמאות כלכלית. במקביל, קיימת האחריות של ה"אח העני" לבקש את העזרה ולראות בעצה ובהכוונה כח עזר שירים אותו למחוזות אחרים, רק אחריות הדדית שכזו תביא את העולם לתיקון שלם.
אין צורך להתבייש בבקשת עזרה מהאחר, להיפך - אם את/ה בבעיה - זו אחריותך! החוסן מורכב מהתומך כמו גם מהנתמך, והחיזוק נעשה על ידי שניהם יחד. היום, כאשר הכל נגיש, נשאר רק להושיט יד לעזרה, והעזרה תגיע ותשפיע. זו האחריות של כולנו.
הכותב הוא מנהל מחוז מרכז, ירושלים והדרום של ארגון פעמונים
לפנייה לכתב/ת 
