למה אנשים ימשיכו למות מרשלנות רפואית - והמדינה לא תתערב

בעקבות מחקר שפורסם לאחרונה במגזין BMJ שנערך בארצות הברית לפיו טעויות רפואיות הינן הגורם השלישי בארה"ב למוות, שאלנו את עצמנו מה קורה בישראל ומדוע אף אחד לא באמת מרים את הכפפה לבצע מחקר רציני ובלתי תלוי אצלנו.

הסיבה האמיתית להתעלמות המדינה ממאות מקרי המוות תוצאת רשלנות רפואית היא כסף. מדובר בשוק של 3.2 מיליארד שקלים, שזה סך התביעות בגין רשלנות רפואית כנגד בתי החולים הממשלתיים נכון לשנת 2010. מספיק כסף כדי לא לרצות לדעת, מספיק כסף כדי להמשיך את מסכת ההתעלמות ההסתרה ולעיתים הטיוח של מערכת הבריאות.

קיראו עוד על רשלנות רפואית

1 מכל 10 הורים "תופס" רופא על טעות

הסכנה במעקב רשלני אחר תוצאות בדיקות רפואיות

חשוב להבין כי בארץ אמנם מונהג בדומה לארה"ב שימוש באותו קוד לסימון סיבות המוות, אולם לעומת המצב בארצות הברית שם מערכת הבריאות פרטית ומנגנון הפיקוח משויך למדינה, המצב בארץ שונה לגמרי מאחר והיד המפוקחת היא גם היד המפקחת.

כמחצית מבתי החולים הגדולים בארץ הינם בבעלות ממשלתית (תל השומר, איכילוב, וולפסון בחולון, הלל יפה, רמב"ם, בני ציון , נהריה, זיו בצפת, פוריה, ברזילי ואסף הרופא). לכך מתווספת העובדה שהחברה המבטחת את בתי החולים הללו הינה בבעלות המדינה גם כן. וזה עקב אכילס.

הרי מדוע שיהיה מחקר או תהליך הפקת לקחים ו"קוד לטעות רפואית" כסיבת מוות שתאפשר שקיפות ותהליך למידה של הצוות הרפואי, שעה שהבעלות המרוכזת בכמחצית מבתי החולים הגדולים בארץ ובחברה המבטחת של אלו היא של המדינה?

שכן כל קביעה כזו של "טעות" שיכולה וסביר שתתפרש גם כרשלנות רפואית, מביאה לכך שהמדינה חשופה מבחינה כלכלית לחבות בתשלום פיצויים במקרים של רשלנות רפואית: התרחשותם של אירועי רשלנות רפואית חושפת את כיסה של המדינה ישירות לסיכוני תביעה וכל עוד אלו כללי המשחק, אז אין כדאיות שעה שהיד המשלמת היא אמורה להיות היד החושפת את הטעות/מחדל.

מעבר לכך, גם ריבוי מקרים של רשלנות רפואית המתרחשים בבתי חולים המצויים בבעלות פרטית מגדילים את הסיכון והחשיפה של המדינה, מאחר שככל שאלו ייכנסו לגרעון כלכלי, המדינה היא זו אשר תעביר את סכומי הכסף כדי לסייע לבית החולים להתאושש כפי שאירע עם בית החולים הדסה  או בית החולים בקריה.

ניגוד עניינים בין הגוף המפקח למפוקח

ניתן ללמוד על קיומו של ניגוד עניינים מובהק – הגוף האמון על הפיקוח על המוסדות הרפואיים ושיפור הטיפול הרפואי הוא משרד הבריאות.

מצד אחד, משרד הבריאות קובע נהלים המתבססים על אירועים שהתרחשו, אך מצד שני והגם שישנם נהלים המחייבים את בתי החולים לדווח למשרד הבריאות על מקרים חריגים – לא תמיד נערך דיווח דה פקטו, וגם אם כבר נערך דיווח, לא תמיד נערכת בדיקה של נסיבות המקרה, כאשר ככל שזו נערכת ספק אם מלבד נזיפה ייעשה צעד אקטיבי מצד משרד הבריאות.

כלומר, משרד הבריאות, כגורם המפקח לא בעל אינטרס לבצע צעדים אקטיביים למניעת הישנותם של מקרי רשלנות רפואית. כך אנו נתקלים לא פעם במסגרת עבודתנו בהישנות של אירועי רשלנות רפואית דומים עד כדי כמעט זהים באותו מוסד רפואי.

לדוגמא במשרדי מתנהלת תביעה בעקבות מותה של אישה צעירה ודתיה לאחר לידה שנפטרה ביום 4/6/09 והדיווח בניגוד לנוהל "דווח פטירה באירוע מיוחד", נשלח למשרד הבריאות רק בשלהי חודש יולי 09.

ותגובת משרד הבריאות? כלום. אין התייחסות למחדל. יש התייחסות למיעוט חומר רפואי (שעל התיעוד כאמור אחראי הצוות הרפואי, שמרוב שהוא לוקחה בחסר ומועט לא ניתן לקדם חקירה ולקבוע רשלנות).

למדינה אין אינטרס לנהוג בשקיפות

כבר בשנת  2012 בדו"ח מבקר המדינה הומלץ לבצע שינויים רבים אשר אף אחד מהם לא בוצע עד היום. כאמור, למעשה למדינה אין אינטרס לנהוג בשקיפות ולראיה – משרדנו נתקל לא אחת בהערמת קשיים של משרד הבריאות במקרים של רשלנות רפואית קשה ומובהקת, אשר חרף חובה של המוסד הרפואי להעביר דיווח על "אירוע חריג" למשרד הבריאות ולעדכן את המשפחה, בפועל לא מדווח על כך למשרד הבריאות, או ככל שדווח, בקשתנו לקבל את הדיווח נתקלת בסחבת מצד משרד הבריאות ולאחר מכן בסירוב למסור את הדיווח או את הממצאים של הוועדה ככל שהוקמה על ידי משרד הבריאות.

כך לדוגמא, משרדנו מטפל במקרה טרגי שאירע לפני כשנתיים של צעירה בשנות ה-20 לחייה אשר הגיעה לאחד מבתי החולים בארץ בחודש תשיעי ונפטרה תוך פחות מ-24 שעות מרגע קבלתה עקב רשלנות רפואית של הצוות הרפואי.

משרדנו פנה למשרד הבריאות בבקשה לקבל את הדיווח שהועבר על ידי בית החולים במסגרת המקרים המחייבים דיווח, אך על אף העובדה שהמקרה אירע לפני כשנתיים, רק במועד פנייתנו נתבשרנו כי משרד הבריאות פועל להקמת ועדה מטעמו לבחינת התנהלות הצוות הרפואי. מעבר לכך, פניותיו לבית החולים בבקשה לקבל לידינו את הדיווח שהועבר למשרד הבריאות כלל לא נענו.

אכן, בארץ משרד הבריאות מוציא חוזרים לרוב עם הנחיות לניהול סיכונים או הנחיות למקרים בל יקרו וכמובן קיימת חובה בחוק לשקיפות, אולם בפועל פעמים רבות מדי, לא נערך מעקב וכשאין מעקב אין הודאה בטעות/רשלנות אין תהליך התייעלות או הפקת לקחים ובוודאי שאנו לא יכולים לזכות למחקר רציני שייטיב עם מערכת הבריאות ועם הציבור בכללותו.