טל פרידמן אמר לי: תזכור ממה אנשים צוחקים

רן דברת מצא את עצמו כותב בדיחות לטל פרידמן לגמרי במקרה. הזמן הוא אמצע שנות התשעים, ובערוץ השני נרקמת תכנית שתביא את הצמד הכי מופרע על המסך, קיציס-פרידמן, לכל בית בישראל. מה שנודע מאוחר יותר כ"חלומות בהקיציס" החלה אז ואף אחד לא ידע לאן היא תתפתח. דברת היה אז קופירייטר מתחיל במשרד פרסום, שהמנהלת שלו היתה גם הבוסית של איל קיציס, שעבר גם הוא בתחום. "יום אחד היא באה אלי ושאלה אותי אם בא לי להצטרף להרפתקה חדשה", הוא מספר. הפנייה המקרית הזו, שפתחה לו דלת לכתיבה התסריטאית, קריירה שבמהלכה יכתוב לתכניות בידור כמו "ארץ נהדרת", "לה פמיליה" ו"קצרים".

"אני זוכר את עצמי על הסט של 'חלומות בהקיציס', עומד על מרפסת קטנה ליד הסאונדמן ממנה רואים את הגב של הקהל ואת קיציס ופרידמן. כל כותב מכיר את התחושה של הפעם הראשונה בה אתה שומע קהל צוחק מהבדיחה שכתבת. זה כמו הירואין, ואז אתה צריך עוד מזה, ומתמכרים. בכל מקרה, הקהל התגלגל מצחוק ואני הייתי בשמיים. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהקהל היה היסטרי מלצפות בפרידמן עושה את הקסם שלו, ופחות מהחומר הספציפי שלי. צריך להבין שטל היה אז במקום בקריירה, גם בגלל שהוא היה טרי ושונה מאוד, שרק הצליל של הקול שלו היה מביא צחוקים היסטריים."

הוא בן 44, נשוי פלוס שני ילדים, כותב שעשה דרך סיזיפית בכתיבת פאנצ'ים ועונות שלמות לטלויזיה, אבל גם למופעים של אמנים כמו ליטל שוורץ, חנה לסלאו ואלי ומריאנו. עכשיו הוא משיק ספר ביכורים, 'חזקים ברוסיה', שהיא "קומה אחרת של רצינות" , להגדרתו. "כשהייתי צעיר יותר התייחסתי לכתיבה של ספרות כמשהו רציני ועמוק, בטח יותר מקומדיה טלוויזיונית. ובמידה מסוימת אני עדיין חושב ככה." כנער קראתי את 'בודהה של הפרברים', של חניף קוריישי וזה נתן לי בעיטה בפרצוף. פתאום ראיתי שמותר לכתוב על סקס, על כיף ורוק ופופ, לכתוב על דיוויד בואי" זה שינה את ההסתכלות שלי על ספרות.

פרידמן מפרגן לספר

במרכז עלילת "חזקים ברוסיה" עומד אמיר, בן 40 פלוס, עם שתי ילדות ואישה, איש הייטק אכול פחדי פיטורים וחרדות מסרטן וגם מסוף החיים הצעירים כפי שהכיר אותם. בהחלטה של רגע הוא מאחד את הלהקה שלו מהתיכון ויוצא בסיוע אבא של אישתו למסע הופעת הזוי בפאבים של ערים נידחות ברחבי רוסיה שם, כמובן, הכל מסתבך.

את הספר הוא בכלל התחיל לכתוב בארגנטינה, כששהה שם כחלק מצוות ההפקה של התכנית "101 דרכים לעוף משעשועון" אותו הנחה עופר שכטר. "הייתי מסתגר בחדר במלון וכותב, אחרי הצילומים. זה היה די בסתר, לא רציתי שידעו. יום אחד שכטר נכנס לחדר ואני, באינסטיקט, הורדתי את המסך של הלפטופ, עד כדי כך הייתי בחרדה מעצם העובדה שאני כותב משהו שאולי יהפוך לספר. התחלתי ממש להאמין שזה יהיה ספר רק אחרי 130 עמודים בערך."

דברת. הומור שמסיר מסכות(צילום: ירין שקט)

את תהליך כתיבת הספר הוא חווה שונה מאוד מהכתיבה לטלוויזיה, ולו בשל העובדה שנדרשה ממנו התמודדות עם עצמו בלבד, או במילים אחרות - אינטימיות. "כשאתה כותב לדמויות כמו של ארץ נהדרת אתה חייב לספק חומרים. סוגרים אותך בחדר ואומרים לך - תכתוב דמות. במקרה שלי זה היה לדמויות כמו משה קצב, בתקופה של לפני הפרשה והמשפט. או במקרה אחר פאנצ' לדמות של חלי - שלי יחימוביץ'. ולעומת זאת, הכתיבה על הספר זרמה ממני שאופן אינטואיטיבי יותר, פחות מושכל."

מאפיינים של הכתיבה התסריטאית זלגו לספר?

"אני חושב שהרצון הזה, שהוא טבוע עמוק בכל תסריטאי, לשמור אצלך את הקהל, או במקרה הזה הקוראים. בתחילת הכתיבה זה היה חזק יותר, לא רציתי לאבד את הקורא, וזה נמשך לאורך הספר. ככותב פאנצ'ים ומערכונים אתה תלוי בקהל, אבל עם קוראים זה אחרת כמובן. בעיקר בגלל שצופה שמדליק ערוץ 2 וצופה ב'ארץ נהדרת' או 'קצרים' מצפה לקבל משהו בתמורה . קורא שהרים ספר מהשולחן בחנות, שילם עליו והתיישב לקרוא, עשה מעשה של בחירה אקטיבית. הוא נותן צ'אנס לסופר וכשהוא נהנה, בסוף הוא זוכר את זה יותר ויש לו יותר מוטיבציה להעביר את זה הלאה ולהמליץ.

ולמרות הנטייה הטבעית שלך לקומדיה, יש בספר גם לא מעט חרדה, עצב, אי יציבות

"אני אשקר אם לא אגיד שאלה החרדות שלי. כל כותב מכניס את העולם שלו לכתיבה. בהקשר לדמות של אמיר הגיבור, יש לו המון חרדות עמוקות. בעיני, גבר בגיל העמידה מפסיק לפחד מאיידס ומתחיל לפחד מסרטן. שלושת החברים וגם אליהו, הגיס של אמיר שואלים את עצמם שאלות על החיים, על אמונה, גבריות, פרנסה. כל אחד מהם פוגש את הרצפה במרחק קצת שונה, אבל כולם פוגשים אותה. חבר שנמצא במצב לא פשוט אמר לי לא מזמן - 'אתה יודע מה? יש משהו מאוד משחרר במפגש עם התחתית', וזה כל כך נכון. 

קיציס ומריאנו על הסט. דמויות בלתי נשכחות(צילום: שרון בק)

למה החבורה נוסעת דווקא לרוסיה?

"הערים ההזויות האלה, בהן החבורה נתקלת בניאו-נאצים אבל גם בקהל שמשום מה מעריץ אותם, הן שטח הפקר. אם הייתי שולח את החבורה הזו לקאריביים, היה ברור מאוד מה נקבל - קוקטיילים, ים וביקיני. רציתי לעמות אותם עם החספוס, דווקא. בחיים לא הייתי ברוסיה והתחקיר שעשיתי הסתכם בחיפושי גוגל אחר שמות של מלונות וערים, אבל אני זוכר סיפורים של קרוב משפחה שחזר מנסיעות עסקים אחרי נפילת הקומוניזם. הוא היה מספר סיפורים שלא יאמנו על המשטרה ועל הצינורות שעוברים מעל הכבישים. עולם אחר מאוד. זה ריתק אותי."

יש לך טיפ למצחיקנים שיושבים לכתוב עכשיו ושהחלום שלהם הוא להיות ארץ נהדרת הבאה?

"תראה, 'ארץ' פיצחו את הנוסחה הישראלית בהרבה מובנים שונים. אני מלא הערצה ליכולת שלהם לשרוד ולעשות עבודה מעולה במשך כל כך הרבה שנים. הם עושים משהו

 מאוד חכם - הם מבדרים אותך מספיק כדי שתהנה ותצחק באופן חופשי, בלי להפעיל את חוש השיפוט של "מה בדיוק הם מתכוונים להגיד" ומצד שני מצליחים להחדיר את החץ המדויק של הרעל. הרי בדיחה מעולה לא צריכה פירוט, היא מסבירה את עצמה. הומור מסדיר את עצמו." 

מה מצחיק אותנו, הישראלים?

"הבדיחה המוצלחת היא זו שמלמדת אותך משהו חדש על עצמך, וזה נכון גם במונחים של עם. תראה, אני יכול לנסות ולנתח, אבל האמת היא שאין לי מושג ואין מי שיכול להגדיר את זה במדויק. בינתיים אני מסתפק בפידבקים על הספר שמגיעים אלי מהמעגלים הרחוקים יותר - מנהל חנות ספרים שכתב בפייסבוק שפעם בשנה הוא מוצא ספר שבא לו לצעוק שכולם חייבים לקרוא, מייל שהגיע מקורא שאני לא מכיר, סיפרו לי על קורא שהתיישב בחנות עם הספר וקרא 70 עמודים רגע לפני שנכנסתי לרופאת שיניים שבישרה לי על הליך שאני צריך לעבור. כל כך שמחתי, שלא היה לי איכפת מהניתוח. בשבילי זה הכל."