נדב לפיד וערן קולירין מככבים בקאן
הזווית הישראלית בפסטיבל קאן מחוזקת השנה בנוכחותם של הבימאים ערן קולירין ונדב לפיד המציגים כל אחד סרט חדש. בעוד קולירין בוחן את משבר אמצע החיים ב"מעבר להרים ולגבעות", לפיד ממזג בעדינות מציאות ודימיון ב"יומנו של צלם חתונות". היצירות החדשות ממשיכות לבסס את מעמדם הייחודי בקולנוע הישראלי והעולמי
משרד התרבות חוגג את הקולנוע הישראלי באמצעות הביתן שהקים בפסטיבל קאן. אולם ההישג הגדול של הקולנוע הישראלי כפי שהוא בא לידי ביטוי יותר מתמיד בפסטיבל השנה הוא הנוכחות של שני במאים תוצרת כחול-לבן שגיבשו לעצמם מעמד בינלאומי של אמני קולנוע מובילים בעלי קול ייחודי ומובהק. אלו הם ערן קולירין ונדב לפיד, כל אחד בדרכו הפך לשם דבר בעולם.
אתמול (א') נערכה בכורת סרטו הארוך השלישי של קולירין "מעבר להרים ולגבעות" במסגרת מבט מסויט בפסטיבל קאן - ממש כמו "ביקור התזמורת" ב-2007. במהלך תשע השנים שעברו הבמאי בן ה-42 לא עשה הרבה סרטים, אבל ניכר ששמו מהדהד עדיין בחדרי ועדות הקבלה של הפסטיבלים הגדולים בעולם, ובצדק. "מעבר להרים ולגבעות" הוא הברקה נוספת פרי מוחו הקודח, שמחדדת את הקול הייחודי שלו בישראל ובזירת הקולנוע הבינלאומית. לא פחות חשוב, הוא יסב עונג גם לקהלים רחבים – לא רק למבקרים גבוהי מצח וציפיות.
גיבורו של "מעבר להרים ולגבעות" נמצא גם הוא במשבר אמצע החיים – והוא חש בו לראשונה כשהשגרה שלו נשברת באמצע החיים, וכך גם מערכת החוקים הנוקשה על פיה התנהלה עד כה. דוד (אלון פדות) הוא סגן אלוף שמשתחרר מצה"ל לו נתן את מיטב שנותיו, ונשלח לגשש את דרכו בסביבה לא מוכרת, אולי אפילו עוינת של האזרחות הישראלית. בלי מדים, בלי פקודות, בלי לו"ז הוא צריך ליצור לעצמו חיים חדשים. אפשר להניח שמענק השחרור הנדיב עוזר לביטחון הכלכלי של משפחתו, פחות לביטחון העצמי שלו.
חלקו הראשון של הסרט הוא זה שמציג בפנינו את דוד והתמודדותו המאוחרת עם משימות של הגשמה אישית בעולם העסקים. מצבים סוריאליסטים מלווים בהומור יבש ועדין פותחים צוהר לאותו אתגר קיומי שנחשף עם הסרת המדים והדרגות. זוהי המומחיות של קולירין כאמן האנדרסטייטמנט, והוא עושה את מה שהוא עושה מצוין. מרומז, מחוכם, משעשע ועגמומי בו זמנית.
ההתמודדות של דוד נמהלת בבני משפחתו שגם הם נמצאים במשבר אקזיסטנציאליסטי משלהם. אשתו רינה (שירי נדב נאור) מורה לספרות שמחפשת ריגושים בשירי משוררים. בתו המתבגרת יפעת (מילי עשת) מחפשת את הריגושים שלה בהפגנות נגד הכיבוש. השתיים עוברות מסע הרפתקאות רצוף עליות ומורדות בחיפוש אחר גאולה אישית שתחלץ אותן משיגרה מדכדכת. זו של הבורגנות – הפעם הירושלמית. למשפחת גרינבוים יש גם בן מתבגר בשם עמרי (נועם אימבר), שנותר בצל, אבל יוצא ממנו לקראת סוף הסרט (עוד מופיעים יואב רוטמן הצעיר ועלא דאקה).
התמונה האבסטרקטית שמציג קולירין היא תמונה מלאת ניואנסים שמחייבת עדינות יצירתית של הבמאי, אך גם רגישות של הצופים. הדברים מתחילים להיות יותר ברורים כשקולירין חורט על אותה התמונה קווים. קווים עלילתיים, לא גסים מדי. ההרפתקאות הצפויות לגיבורים הסימפטיים של הסרט לא פשוטות ולבטח לא שגרתיות, לעתים אפלות. הם בסך הכל אנשים טובים שמתמודדים עם הקיום בינם לבין עצמם. כשהם יוצאים מהבועה הפרטית שלהם, "מעבר להרים ולגבעות" פונה לנתיבים נרטיביים שגרתיים יותר המשתלבים במציאות הישראלית (לצלילי פסקול חיינו פה בארץ ישראל הישנה והטובה מאריק איינשטיין לשלמה ארצי).
מבחינה זו, גם קולירין יוצא להרפתקה חדשה, וגם אותה הוא עובר בהצלחה. יש פה בגידות, ושירותי ביטחון ופלסטינים, אבל הבמאי המוכשר אורג את כולם בחוטים דקים. לעתים הם נפרמים ונקרעים, אולם תמיד תמיד עדינים. ואת זה אנחנו לא רואים הרבה – לא בקולנוע הישראלי, גם לא בזה העולמי.
בניגוד למסע של קולירין אל תוך הישראליות, נראה שאת ההצלחה הגדולה שלו נדב לפיד עושה עם הפנים החוצה. הבמאי בן ה-40 כבר יכול להתגאות בשבחי הביקורת בעולם. רבים כאלה נשפכו על סרטיו הקודמים "השוטר" ו"הגננת" שהוזכרו בצמרת רשימות המבקרים האמריקנים לסרטים שלא הוקרנו בארצות הברית, ובצרפת שם הופצו בהצלחה יחסית. לפיד אף עמל בימים אלה על הפקה צרפתית משופעת תקציב בשם "מיקרו-רוברט". לקאן הגיע השנה כחבר בצוות השופטים של מסגרת שבוע הביקורת, ובמהלכה אף הציג את יצירתו האחרונה "מיומנו של צלם חתונות".
מדובר אמנם בסרט קצר ומורכב, אולם הוא מהווה ביטוי נוסף להתעלות שלפיד חווה בשנים האחרונות, אולי אפילו נרקסיסטית. ובמעמדו המתגבש הוא יכול להרשות לעצמו אפילו פרויקט כזה. ב"הגננת" חזר לפיד לימיו כילד משורר, ולמרות שלא שירת מעולם במשטרה, ב"השוטר" התחבר בחלק מהסצינות לניסיונו כצלם חתונות. פרק זה בקורות החיים שלו (עבודה בה עסק במהלך לימודי הקולנוע) הורחב ליצירה החדשה שמתארת את מה שמאחורי העדשה.
לפיד משתמש במיטב המסורת של הגל החדש הצרפתי כדי לבנות מבנה מסובך נטול נרטיב, שמוצג בעצם כניסוי קולנועי נועז בעצמו ובעצמנו. אין טעם לנסות להבין ולנתח, אלא בעיקר לחוש אינטואיטיבית. הנועזות של אחת התכונות הבולטות של לפיד כיוצר קולנוע וגם כאיש בעל אוריינטציה פוליטית, וקשה להפריד בין זה לזה (גם ב"יומנו של צלם חתונות" צץ לו מסגד שוב ושוב ברקע, לא משהו שרוב הזוגות היהודיים בארצנו היו רוצים שיופיע בצילומי חתונתם).
ממרום מעמדו ההולך ומתגבש כיוצר משמעותי באירופה, הוא יכול להתמסר לנטיות הארט-האוזיות שלו, וללכת איתן עד לקצה. הקצה הצורני, אף יותר מזה התוכני. זה הכלי העיקרי שלו, האגרסיבי משהו, לחלץ משהו מתוכנו הצופים, בניגוד לעדינות של קולירין.