חיה נדירה: 50 לאלבום המופת של הביץ' בויז
הוא נבחר שוב ושוב לאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה, המבקרים מסכימים שמדובר ביצירת מופת ואפילו פול מקרטני העיד ש"סרג'נט פפר" של הביטלס לא היה נולד בלעדיו. אז איך קרה שדווקא בישראל "Pet Sounds" של הביץ' בויז לא הפך למצרך חובה בכל תקליטייה? לכבוד יום הולדתו ה-50, ניסינו לפתור את התעלומה
בכל הנוגע לביקורי מוזיקאים מחו"ל, לא הרבה פעמים קורה שישראל זוכה להיות חלק מהנצח. אם הם לא מגיעים אלינו בשלהי הקריירה שלהם, במסגרת סיבוב הופעות במדינות ושווקים שטרם נחקרו, הם לבטח נמצאים בשיאה (או בתחילתה) של פריחה.
כזו היא ישראל, תחנת מעבר או נקודת פתיחה וסגירה של סיבובי הופעות מאסיביים, כמעט תעשייתים. במקרה של ההופעה של בריאן ווילסון בישראל, נראה שהישראלים הולכים לקחת חלק בפיסת היסטוריה, כשסולן הביץ' בויז האגדי ייבצע בפעם האחרונה בהחלט (לטענתו, לפחות) את האלבום "Pet Sounds", שחוגג היום (ב') 50 שנים לצאתו.
ענו עכשיו על חידון בריאן ווילסון הגדול ואולי תזכו בכרטיס להופעה
בהתחשב בעובדה שהאלבום ממוקם תדיר באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוגים מזן "100 האלבומים הטובים אי פעם", הרי שמדובר במאורע חשוב. כשלוקחים בחשבון שבישראל הביץ' בויז, ובפרט ווילסון, היו גיבורים לא מושרים מספיק באומה שסגדה לביטלס - הוא גם בכלל לא אירוע מובן מאליו. גם העובדה שהחיפושית פול מקרטני בעצמו ציין את האלבום כהשפעה ישירה על "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" האיקוני שיצא שנה אחרי, לא עזרה.
"אני חושב שלביטלס היו יחסי ציבור הרבה יותר טובים מהביץ' בויז", אומר דני רובס, שמגדיר את עצמו כ"האדם הראשון בארץ שקנה כרטיס להופעה של ווילסון" (שורה 5 באמצע, אגב) ומנסה להסביר את הפער בין איכות היצירה של אלבום כמו "Pet Sounds" לבין ההשפעה שלו על הקהל המקומי נטול האוזן המוזיקלית. "גם כשאתה סופר את זה במונחים של תפוקה, השפעה ואלבומים מוצלחים - הביץ' בויז לא באותה ליגה של הביטלס, יש להם כמה אלבומים - תסלח לי - אפילו קצת מביכים. אבל יש את האלבום הזה, שהוא בעיני האלבום הכי טוב שנעשה בכל הזמנים".
דווקא אתה, שמזוהה כל כך עם הביטלס, אומר את זה?
"אתה מכיר אותי בתור אוהד ביטלס גדול מאוד, אבל אני עדיין חושב ש'Pet Sounds' הוא האלבום המרגש והמשמעותי. זה פשוט אלבום מופת. בריאן ווילסון בעיני הוא גאון שפשוט היה פחות מוחצן מחבריו מאותה תקופה, שהגיעו לקריירות של אצטדיוני ענק. ועדיין, היכולות המלודיות והמוזיקליות שלו וגם החסרונות הילדותיים והתסמונות שהוא סובל מהן הופכות אותו למישהו מאוד מיוחד בנוף. כל שיר באלבום הוא מופת של כתיבה, עיבוד, הלחנה, ביצוע והפקה מוזיקלית לאותה תקופה. ווילסון, ככותב וכמוזיקאי, נמצא בהחלט במקום גבוה של אוויר דליל, כמו מקרטני, לנון, בואי, האריסון, פול סיימון, סטינג, סטיבי וונדר. הטופ של הטופ של הטופ".
אבל בואו נחזור רגע אחורה. "Pet Sounds" יוצא ב-16 במאי 1966, כשהביץ' בויז כבר להקה מבוססת - או יותר נכון, מכונת להיטים קלילים שכולה שמש, בחורות, גלשנים ועוד קצת שמש. זהו האלבום ה-11 במספר של הלהקה המשפחתית הזו ( בבסיס הלהקה עמדו שלושה אחים ובן דודם), שנסמכת לא מעט על יכולות הכתיבה של בריאן ווילסון הצעיר.
ווילסון, אז בן 24, לא מסוגל להתמודד עם גלי ההערצה שהוא זוכה להם - ובעיקר לא עם עמידה מול קהל בהופעות גדולות, שגורמת לו להתקפי חרדה חוזרים נשנים, ופורש מהבמה. יתר חבריו ממשיכים להניע את המכונה שלהם ("ביטלס לעניים", יש מי שהגדיר אותם, ועם זאת - הרכב מאוד מצליח, היחיד בארצות הברית שנתן פייט לרביעיית המופלאים) בעוד ווילסון משקיע את זמנו ביצירה עצמה.
ערב אחד, כשחבריו חוזרים מסיבוב הופעות ונכנסים אל אולפן ההקלטות, הם נחרדים לגלות את שרקח להם מוחו הקודח של וילסון, שהמרחק מהדרכים והשקט הניבו לו פירות יצירתיים שלא קצר לפני כן. "צלילי חיות מחמד", הם הופתעו לשמוע, היווה מסע אל נפשו הסוערת של המוזיקאי, ושלו בלבד, חזון של איש אחד שכולל צלילים שטרם נשמעו, טקסטים שנויים במחלוקת, תזמור ורבדים שלמים של הפקה.
ווילסון למעשה כתב והלחין בעצמו את האלבום, והוא כולו שיקוף מעניין של מי שהיה אז אחד האנשים המוכשרים בעולם הפופ, ששואף להפוך לאמן מורכב בהרבה משנחשב בתקופה ההיא. הוא התנסה אז ב-LSD למורת רוחם של חבריו ויצר אלבום קונספט - דבר לא רגיל לאותם זמנים - שספג השראה מ"Rubber Soul" של הביטלס (ווילסון מתעקש שלא מדובר בהשפעה), ובו כל קטע מתחבר לאחרים ועוסק בנושאים כמו אובדן תמימות, יציאה מבחרות לבגרות וההבנה המפכחת שהמציאות היא לא בדיוק מה שהשירים של הביץ' בויז הבטיחו לו.
עם כל הכבוד והיופי, נערי החוף לא כל כך אהבו את היצירה המורכבת והמאתגרת. כמי שזקפו את הצלחתם לשירים פשוטים ופזמונים קליטים, שבירת הנוסחה המנצחת ערערה את בטחונם - וגם את היחסים ביניהם לבין ווילסון, שהלכו והתרופפו לאורך ההקלטות. שנים אחרי חלקם יגידו שנשבו בקסמיו של "Pet Sounds" כבר ברגעי ההקלטה הראשונים. אולי זה גם היה נכון, אבל טוני אשר, האדם הקרוב ביותר לתהליך היצירה של האלבום, זוכר מתיחות רבה באולפן ההקלטות. נערי החוף רצו לשיר על, ובכן, החוף, ומכוניות וכל הסובב אותן, בעוד שווילסון התעקש ואמר "אנחנו חייבים לגדול".
וזה אכן מה שהוא עשה באלבום הזה, שיצא במאי 1966, לא ממש זכה לשבחים בארצות הברית ואף הביא תוך חודשיים את חברת התקליטים "קפיטול" להוציא אלבום אוסף של הלהקה - שבניגוד ל"פט סאונדס" זכה למעמד אלבום זהב מהר מאוד. אבל דווקא מאנגליה הגיעה הבשורה, שם מיהרו להכריז על האלבום כיצירת מופת, לא הרבה זמן לאחר צאתו. מבקרים מסוימים הגדירו אותו כ"גאוני" ומוזיקאים רבים ראו בו השראה. אחד מהם היה כאמור פול מקרטני, שחוץ מלייחס את "סרג'נט פפר" לקולות החיות, יספר לימים ש"God Only Knows" הוא השיר האהוב עליו בכל הזמנים.
אחרי שיצא "Pet Sounds" ווילסון מיהר לעבוד על אלבום ההמשך "Smile", שיצא באופן רשמי רק ב-2004 כאלבום סולו של ווילסון, בעוד שקטעים ממנו יצאו במסגרת "Smily Smile" ב-1967. אך ההצלחה והמחמאות החזירו את ווילסון לחיק החרדות. כשמצבו הנפשי רחוק מלהיות יציב הוא הסתגר והתנזר מיצירת מוזיקה למשך שנים רבות - לא לפני שהותיר את חותמו המוזיקלי בליבם של רבים לדראון עולם.
"זה בן אדם שאני חייב לו הרבה מעבר לשעות רבות של הנאה מוזיקליות", ממשיך רובס בשבחים ומשייך עצמו לקהילת חובביו של היהלום המוזיקלי המשוגע. "ההרמוניות הקוליות של 'פט סאונדס', אין דברים כאלה".
כמו רובס, גם דני סנדרסון נמנה עם אוהביו כחול לבן של ווילסון, ומספק נימוק משלו מדוע לא זכו המוזיקאי ונעריו לאהדת הענק גם בישראל. "ישנו עניין הפלסט הגברי, קול גברי גבוה בשיר שלא נשמע מאצ'ו במיוחד, ובישראל של שנות השישים השירה הפלסטית פחות דיברה", אומר מי שאימץ את המהות של הביץ' בויז ועשה לה הומאז' בשיר "הגלשן". "בנוסף, ברמה המוזיקלית - הביץ' בויז הם להקה נטולת מינורים. באופן כללי, הנטייה הישראלית היא סלבית-מזרחית, שזה בעיקר סולם מינורי, והאוזן הישראלית הרבה יותר מורגלת לזה. כך שאפילו ברמת הסולם יש איזה אי התאמה עם הקהל הישראלי".
וישנו הסבר נוסף שסנדרסון מספק, הגיוני לא פחות. "ההוויה של הביץ' בויז היתה של כיף. יש להם שיר בשם 'Fun, Fun, Fun". הם שרו על לנסוע ברכב הת'נדר בירד של אבא שלך. זה לא טקסט שמדבר לנער בן 17 בשנות השישים בישראל. זו פשוט הבנה אחרת לגמרי של המציאות".
"בחורות, מכוניות וערבי שישי". דני סנדרסון בהומאז' לביץ' בויז
ישראל, לפי סנדרסון, היא אולי מקום שטוף שמש כמו קליפורניה - אך כזה שנושא הווי שונה לגמרי, קצת פחות נטול דאגות. "אנחנו עם שפחות מתחבר לעניין הזה. רגשי האשם שלנו יותר מדי גדולים ואנחנו סוחבים על הכתפיים יותר מדי שנות גלות וסבל", הוא מסכם. "הביץ' בויז בעיקר נהגו לדבר על מכוניות, בחורות וערבי שישי, כמו השיר שכתבתי, שהוקדש לזה. דרך אגב, 'הגלשן' בעצמו לא דיבר לאנשים פה כשהוצאתי אותו. הוא אולי נכון לכפר שמריהו אבל הוא לא בדיוק התחבר להווי הצופים, גדנ"ע והשומר הצעיר".
