"המעריצים בישראל נהדרים, וגם החומוס"
פורינר, ענקית הבלדות מהאייטיז, תשוב בקרוב לישראל לשתי הופעות. רגע לפני הנחיתה, מבטיח מנהיג ההרכב מיק ג'ונס הפתעות על הבמה ("אנחנו להקת הופעות פנטסטית"), מנסה לפצח את הנוסחה ללהיט על זמני ובעיקר - מתרגש לחזור לארץ הקודש: "קיבלתם אותנו יפה, היתה חוויה מצוינת"
להקת פורינר (פעם כינו אותם כאן "נוכרי") היא ספקית בלדות כזו, מהשורה הראשונה. היא הוקמה ב-1976 בניו יורק, זכתה להצלחה ענקית בשנות השמונים, חוותה שינויים מבניים (כי עם ההצלחה באים גם קנאה ואגו), התפרקה והוקמה מחדש. אבל דבר אחד לא השתנה - שירי האהבה שהוציאה, שזכו להצלחה גדולה ברחבי העולם, וגם כאן אצלנו בציון. ביניהם ניתן למנות את "I want to Know What Love Is" ,"Feels Like The First Time" ו"I Don't Want To Leave Without You". האהדה כחול לבן מסבירה למה הם חוזרים לכאן לשתי הופעות, שתתקיימנה ב-14 וב-15 ביוני באמפי קיסריה - כשנתיים בלבד אחרי ביקורם הקודם והמוצלח.
"היתה לנו הופעה מצוינת בישראל", נזכר מיק ג'ונס, ממייסדי הלהקה והחבר המקורי היחיד בה כיום, בשיחת טלפון ממיאמי. "האנשים היו נהדרים, משפחתיים, המעריצים היו נהדרים וקיבלו אותנו יפה. זו היתה חוויה טובה. יש בתל אביב מסעדת חומוס נהדרת בתל אביב. אני לא זוכר את שמה, אבל היא פשוט פנטסטית".
אולי אני מכיר, אבל יש בערך עשרת אלפים מסעדות חומוס בתל אביב. מה אתם מתכננים להופעה?
"אתה יכול לצפות לשמוע את רוב הלהיטים, משולבים עם כמה שירים שונים מפה ושם. זה פשוט מופע רוק מרגש, למען האמת. אנחנו להקת הופעות פנטסטית. ההרכב הנוכחי ביחד כבר 11 שנים, מאז שהרכבתי שוב את הלהקה ב-2005".
אתה נותן לשירים טוויסט מודרני, או שבמקרה הזה הישן והטוב מנצח?
"אני חושב שהצליל שלנו מודרני יותר, אבל לא עד לנקודה שלא תכיר את השיר. אנחנו מתנסים עכשיו בלבצע גם שירים מאלבומים חדשים יותר ושירים שלא היו סינגלים. זה יהיה מעניין לראות איך הקהל יגיב לשירים הללו, שאף פעם לא מבוצעים בהופעה חיה".
אני תוהה איך אתה מזדהה עם שירים שכתבת לפני ארבעים שנה.
"קודם כל, אנחנו מאוד נהנים מזה. זו חבורה נהדרת של אנשים שבאמת מנגנים את השירים האלה באופן מסור ואנרגטי. זה כיף לעלות על במה ולנגן. גם אם ניגנתי חלק מהשירים הללו אלפי פעמים זה עדיין מרגיש טוב. אני עדיין נהנה מאוד שם".
איך בכלל אפשר להתחרות בכוכבי הפופ של היום? יש דרך לעמוד בקצב שלהם?
"זה קצת קשה ללהקה בגילנו להתחרות באמני פופ ובמוזיקה עכשווית. אני מקשיב המון למוזיקה חדשה, אבל אני לא מנסה להשאיר את פורינר צעירה על ידי כך שתעשה טראק EDM. אני מודע לזה. הרבה מהילדים במשפחתי הם מוזיקאים והם משאירים אותי מעודכן במה שקורה במוזיקה".
ג'ונס אמנם נשאר מעודכן במגמות העכשוויות שמתרחשות בתעשייה בה הוא פועל (ייתכן שלא מעט בזכות בנו החורג, המפיק המצליח מארק רונסון), אבל בכל הנוגע להצלחה שהוא חווה כעת - אותה יש לזקוף לטובת שיריה הקלאסיים מפעם של פורינר, שעדיין שורדים את מבחן הזמן. לראיה - 80 מיליון עותקי האלבומים שמכרו עם השנים, כמחצית מהם בארצות הברית בלבד. כשאני מציע לו את התיאוריה לפיה ייתכן שקלאסיקות כמו "I Want To Know What Love Is" ממשיכות להתנגן גם היום בתחנות רדיו ברחבי העולם בגלל שאהבה היא נושא אוניברסאלי, הוא לא ממהר לשלול אותה. כמו ב-1984, כך גם ב-2016 - אנשים עדיין רוצים לדעת מה זו אהבה.
"אם אתה חושב על הביטלס, האהבה היתה הקטע שלהם. כמעט לכל להקה, למען האמת, יש שירים על מערכות יחסים", הוא אומר. "זה הולך אחורה עד לבלוז ושירים שמדברים על זה ש'אישתי זרקה אותי'. אנשים נוטים לשכוח שרוקנ'רול הוא באמת נצר של הבלוז, והוא תמיד עסק במערכות יחסים. לא הייתי אומר שאנחנו להקה נוסחתית אבל פשוט כתבנו שירים שאנחנו אוהבים לנגן ושהתלהבנו מהם בכנות".
מה אתה חושב משאיר את השירים האלה חיים עד היום?
"ההופעות שאנחנו עושים מאוד מתגמלות, הקהל ממש מגיב. אנחנו גורמים לו לזוז, וכשאתה מנגן בלייב זה אתגר בכל לילה להישאר באותה רמת אנרגיה והתלהבות. אנחנו עושים את הדבר הזה טוב מאוד, באנרגיה הזו ובהתלהבות הזו על הבמה. אנחנו מקיימים את הדבר הזה. ההופעות החיות שלנו מאוד מצליחות וזה קצת מרגיש לפעמים כאילו אנחנו להקה חדשה, בעשור האחרון מאז שקמנו שוב, כי רוב הנגנים התחלפו".
לא שותפים אבל עדיין בקשר. פורינר של פעם
רוב הנגנים שהקימו איתך את הלהקה כבר אינם חברים בפורינר היום. אתם בקשר?
"כן, למען האמת. אני מדבר עם לו גרהאם. דיברנו על אולי להיפגש ולכתוב יחד כמה שירים לפרויקט מיוחד. אני מדבר גם עם איאן מקדולנד, אל גרינווד ועם המתופף דניס אליוט. בכל פעם שאנחנו בפלורידה שם הוא גר הוא בא לנגן איתנו. אנחנו ביחסים טובים. הם עברו הלאה ואני המשכתי הלאה גם, אני מניח. אבל פורינר היתה יותר בנויה על השירים ובגללם היא מפורסמר בכל העולם".
אתה בעצם אומר שהשירים תמיד היו גדולים יותר מהלהקה עצמה.
"במידה מסוימת, כן".
